הספד ליוסי שריד איננו רק פרידה מפוליטיקאי מוכשר ומרתק, איש אשכולות, פובליציסט חד כתער ושמאלני גאה. הספד ליוסי שריד הוא פרידה משפה הולכת ונעלמת, משיח גווע ומתרבות פוליטית דועכת. השפה החדשה שהשתלטה בשנים האחרונות על כל חלקה טובה במרחב הציבורי בישראל הייתה שפה זרה למחנה המצטמק ששריד היה אחד מדובריו הרהוטים והאמיצים. משיחות שניהלתי עמו ומקריאה אדוקה של מאמריו, התרשמתי ששריד חש שדבריו הנבונים מתפזרים לכל רוח. הוא מדבר דמוקרטית-יהודית-שמאלנית-מוסרית אל מדינה שנהפכת לנגד עיניו לקנאית-חרדית-לאומנית-ימנית-קולוניאליסטית יותר ויותר. השפה הפוליטית השגורה בפיו נהפכה לבלתי רלוונטית להוויה הישראלית החדשה.

מותו של שריד הוא מסמר נוסף בארון הקבורה של שיח פוליטי רציונלי, המבוסס על עובדות ועל ניתוח מושכל של המציאות המשתנה בישראל, במזרח התיכון ובעולם כולו. הוא דיבר רציונלית לחברה ולהנהגה שמדברים משיחית. שריד הציב מראה בפני החברה הישראלית, הפליא לשכנע את המשוכנעים, אך עבור האחרים היה כזבוב טורדני שמתעקש להטיח עצמו שוב ושוב בזכוכית. בשנים האחרונות סר חינה של התרבות הפוליטית המושתתת על מסורת של דיונים רציניים, ערכים אוניברסליים ואינטרסים משותפים, לטובת ויכוחים רוויי שנאה וגסות רוח.

שריד למד על בשרו כי סוד ניצחונו של הימין והדעיכה של השמאל אינו טמון בהסתגרות של האליטות במה שנהוג לכנות בלעג "מדינת תל אביב". בשנים הקשות ביותר של מלחמת לבנון הראשונה נדדה משפחת שריד לקריית שמונה ובשלב מאוחר יותר למושב מרגליות שבגבול הצפון. הוא לימד אזרחות בהתנדבות ביישובי קו העימות בצפון ואחר כך בשדרות שבדרום, אך הימין הצליח להפוך את שריד לשם נרדף ל"בוגד", "עוכר ישראל" ו"סכין בגב האומה". אלמלא כישרון הכתיבה שלו והבמה המכובדת שקיבל מעיתון "הארץ", שריד היה מאבד מן הסתם את המעמד המיוחד שלו כנביא הזעם הלאומי לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים לפני עשר שנים. העט המושחזת שלו שמרה בידו את הזכות המפוקפקת להישאר השליח שסופג את הזעם על הבשורה המרה שהוא מביא לאומה.

עם מותו של שריד איבד השמאל תלמיד חכם שהיה בקיא במקורות היהדות לא פחות מאשר במקורות המרקסיזם. כל זאת בעטיפה עבה של סרקזם והומור עצמי. בקצה הציפורן שלו היו מצויים יותר ידע והבנה בתורת ישראל מאשר בלשונם המשתלחת של שרת התרבות מירי רגב ויריב לוין מהאגף הנצי בליכוד. שריד נהג לומר שלהיות יהודי אין משמעו לקבור את הבנים כדי לכבוש קברי אבות. נפילתו של שריד מסמלת את נפילתה של ישראל מהחבל הדקיק שעליו מהלכת הציונות, החבל שנושא את אופייה הדמוקרטי של ישראל מזה ואת צביונה היהודי מזה. כיום, כדי "להיות ישראלי" בעיני הבריות, מנהיג פוליטי חילוני מובהק, כמו יאיר לפיד, עוטה על כתפיו טלית.