בשבוע שעבר (29 באוקטובר) ציטטתי כאן מדבריהם של שני רבנים חשובים, שהטיפו להפיכתו של הר הבית מזירת מאבק בין יהודים למוסלמים למרכז לשלום עולמי ובית תפילה לכל העמים. משיחות עם גורמים ישראלים, ערבים ומערביים המעורים במחלוקת סביב הסדרי התפילה בהר הבית, מבצבץ סיפור מורכב יותר מסוגיית שניים אוחזים בטלית - יהודים קנאים מזה ומוסלמים קנאים מזה. בסיפור הזה השחקנים הראשיים הם התנועה האיסלאמית, הרשות הפלסטינית והממלכה ההאשמית. הישראלים ממלאים את תפקיד שחקן המשנה, שוטה ההר.

הסיפור אינו לגמרי חדש. כבר לפני כעשרים שנה, בספטמבר 1996, ראשית ימי ממשלת נתניהו הראשונה, השתלטו אנשי הפלג הצפוני בהנהגת ראאד סלאח (אז ראש עיריית אום אל-פאחם) על עבודות הכשרת שטח אורוות שלמה למסגד רחב ידיים. בספרו "מלחמות המקומות הקדושים", כתב ד"ר שמואל ברקוביץ כי בניית המסגד היוותה הפרה בוטה ומהותית ביותר של הסטטוס קוו בהר הבית, והשינוי הגדול ביותר בו מאז תקופת הצלבנים לפחות. אם בעבר עיקר המאבק התנהל בין ירדן לבין הרשות הפלסטינית, עתה הוא מתקיים בין ירדן לבין התנועה האיסלאמית בלב לבה של מדינת ישראל.

במאמר בביטאון הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, צות אל-חק ואל-חוריה ( 15 בספטמבר) חשף מנהיגה שייח סלאח את אסטרטגיית התנועה, ואת תוכניתו להנהיג את ערביי ישראל. הוא השתמש במונח  "העצמה" ("תמכין" בערבית) וציין כי בכוונתו להשיג את מטרתו באמצעות סיסמת "אל-אקצא בסכנה". לשם כך הוא הקים את המוראביטון והמוראביטאת - צמד הארגונים שמובילים את ההפגנות בהר הבית.

מקור ערבי שביקש לשמור על עילום שם אמר בסוף השבוע בשיחה עם אל-מוניטור כי הקמפיין של סלאח באל-אקצא מניב לתנועה פירות. תרומות שמגיעות ממסגדים ברחבי העולם מממנות את תשלום הקנסות, וכן את דמי הערבות ושכר עורכי הדין של הפלסטינים שנעצרים בהפגנות במקום. הכספים האלה גם משמשים לארגון עצרות ולשכירת אוטובוסים מהצפון לירושלים. קטאר שולחת אף היא כספים לכיסוי הוצאות המשפט של עצורי ההפגנות ואף לתשלום שכר טרחה של עורכי דין.