אחת המסורות הישראליות הוותיקות היא "הכרת הארץ דרך הרגליים". מקורה בימי קום המדינה, עת צעירים ולוחמים נהגו לערוך בארץ מסעות רגליים ארוכים. למעשה, זוהי אחת הפרות הקדושות של החברה הישראלית שעדיין לא נופצה - מהערכים החברתיים הבודדים אשר מערכת החינוך, תנועות הנוער ומסגרות רבות ממשיכות לחנך את הנוער לפיהם, ושישראלים רבים מיישמים הלכה למעשה.

אתרי הטבע הרבים במדינה משופעים במסלולי הליכה מסומנים באורכים שונים ובדרגות קושי שונות, אבל מעל כולם מתבלט ''שביל ישראל'' שחוצה את המדינה לכל אורכה, מהחרמון ועד אילת. זהו מסלול באורך של כאלף קילומטרים, שההליכה מתחילתו לסופו נמשכת בממוצע כחודשיים.

"עיקר הצועדים לכל אורך השביל הם בוגרי צבא, לרוב כהכנה לקראת הטיול הגדול המסורתי בחו"ל", מסביר מוטי בן שטרית, יו"ר הוועדה לשבילי ישראל. הוועדה אחראית לסימון שבילי טיול, ולתיקונם אם יש שינויים תכנוניים שמשפיעים עליהם, כמו סלילת כביש או הרחבת יישוב. לכן גם אורכו של שביל ישראל משתנה מדי פעם ונע בין 1,000 ל-1,100 ק"מ.

השביל נחנך לפני עשרים שנה, אבל רק בשנים האחרונות הפך כיבושו לספורט עממי. "עד היום טיילו בשביל עשרות, אם לא מאות אלפים", מספר בן שטרית. "זה לא תפס בהתחלה, אבל אוכל טוב מתבשל לאט, והוא תפס באחרונה שם ומיתוג". אפילו הוא לא לגמרי יודע להסביר את סוד הקסם, אבל גם בן שטרית טוען בנחרצות שזה דבר אחד לטייל בארץ - ודבר אחר לחלוטין לצעוד את שביל ישראל.