ב-2 במארס אשתקד [2014], הפגינו בירושלים מאות אלפי חרדים נגד הצעת החוק לגיוס תלמידי הישיבות לצה"ל. בדיוק שבועיים לאחר מכן, בחג הפורים, אלפי ילדים חרדים לבשו מדים ירוקים, התחמשו ברובי פלסטיק ארוכים והתחפשו לחיילי צה"ל. הניגודיות הזו מספרת למעשה את הסיפור המורכב של יחסו של הציבור החרדי לצה"ל: אהבה ופחד.

השבוע [22 באפריל] חל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. היום הזה הוא יום קשה מאוד לחברה הישראלית הקטנטנה והמשפחתית, חברה שבה אין אדם שלא פגש את השכול במעגלו הקרוב. עבור הציבור החרדי מדובר ביום של אשמה ופחד. אשמה מכיוון שהציבור החרדי במידה רבה אינו חלק ממשפחת השכול, ופחד מפני העתיד לבוא, מפני ההתנגשות הבלתי נמנעת בתוך החברה הישראלית סביב סוגיית גיוס החרדים לצה"ל.

למרות שבתקשורת יש נטייה להשטיח את הדיון סביב היחס של החרדים לצה"ל, בפועל היחס של המגזר החרדי לצה"ל הוא מרתק, מורכב ומלא סתירות. אבל לפני שנוגעים בסוגיה, כדאי להבחין בין הזרמים השונים בתוככי המגזר החרדי בכל הקשור ליחס לצה"ל. בקצה האחד ניצבים הפלגים המזוהים עם "נטורי קרתא" ועם "העדה החרדית" (שם של פלג פנימי בתוך המגזר החרדי) האנטי ציוניים, שרואים בהתגייסות לצה"ל צעד שיש להימנע ממנו, בבחינת "ייהרג ואל יעבור", ובקצה השני של הסקאלה ניצבת חסידות חב"ד וחוגי ש"ס שהיחס שלהם למתגייסים לצה"ל ליברלי וסלחני.

בין שני הקצוות הללו נמצא הרוב שאינו מתנגד לצה"ל ממניעים אנטי ציוניים, אבל נמנע מלהתגייס על רקע הטיעון שגיוס לצבא הוא אמנם דבר חשוב מאוד, אך לימוד תורה חשוב יותר. דוברים חרדים רבים טוענים, כי עולם הישיבות למעשה משמש חזית רוחנית-דתית שאינה נופלת מהחשיבות של החזית הצבאית. וכך, בנוסף להתנגדות החרדית לגיוס לצה"ל בכל גיל, קיימת התנגדות גדולה עוד יותר לגיוס תלמידי ישיבות (גילאי 22-18). ההנהגה החרדית יוצאת מתוך נקודת הנחה כי הציבור החרדי יחדל מלהתקיים לולא המשך קיומו של עולם הישיבות.