אם לא יחול שינוי דרמטי של הרגע האחרון (וזה קורה בישראל לא מעט), בשבוע הבא [מאי 2015] תושבע ממשלתו הרביעית של בנימין נתניהו, ותהיה זו ממשלה ימנית חרדית צרה אך מוצקה, שמכונה כבר בישראל "ממשלת 67'" – לא על שם קווי 67', אלא בזכות 67 חברי הכנסת המרכיבים את הקואליציה ממנה תורכב הממשלה הזו. רובם של הח"כים הללו אינם מכירים בפתרון שתי המדינות וקווי 67', הנתפסים בעולם כבסיס לכל משא ומתן מול הפלסטינים, נתפסים על ידם כפיקטיביים.

זו תהיה הפעם הראשונה בה מוקמת בישראל ממשלה אידיאולוגית על טהרת הימין (בהסתייגות קלה) בעידן הפוליטי הנוכחי. למרות שהימין שולט בישראל (עם הפסקות קצרות) כבר כמה עשורים, ראשי הממשלות מהימין הקפידו תמיד להקים ממשלות מאוזנות, עם נציגות למרכז המפה הפוליטית, או אפילו לשמאל-מרכז. כך אריאל שרון, שבממשלתו הראשונה ישבה מפלגת העבודה [2003-2001]; כך נתניהו 2009, שבממשלתו ישבה, שוב, מפלגת העבודה; וכך נתניהו 2013, שבממשלתו ישבה ציפי לבני. הפעם, נתניהו חף מעלי תאנה מרכזיים ומקיים, לשיטתו, את "רצון הבוחר". הוא הבטיח ממשלת ימין אידיאולוגית, והוא מקיים. מדובר בניסוי מסוכן שתוצאותיו לא ברורות. חבל שהוא מתבצע על בני אדם.

נתניהו נכנס להרפתקה הזו ללא חדווה. נכון, הוא נשבע לא לבגוד יותר ב"בייס" האלקטורלי שלו, אבל הוא פוליטיקאי מנוסה ומכיר את הזירה הבינלאומית. הוא היה מעדיף ממשלה מרכזית יותר, עם יצחק הרצוג כגורם מייצב מרכזי בתוכה וכ"מלבין הרשמי" של מדיניותו מול ארה"ב ואירופה. גם הרצוג, אגב, היה שמח לקבל תפקיד כזה, פלוס חבילת תיקים מפנקת ונציגות נכבדה בקבינט ובפורומים הקובעים מדיניות.

בין נתניהו והרצוג היו מגעים על אש קטנה מאז הבחירות, הועברו מסרים, הוחלפו הצעות, אבל לא הייתה בשלות לעסקה. שניהם, ביבי ובוז'י, יודעים שהליכה משותפת מיד אחרי הבחירות הייתה בבחינת "שקר אחד רחוק מדי". שניהם, ביבי ובוז'י, הבטיחו לבוחריהם לאורך כל הקמפיין שלא יישבו אחד עם השני אחרי הבחירות. הציבור הישראלי, לראשונה מזה זמן רב, לא מעוניין בממשלת אחדות. ההתנגדות הפנימית למהלך כזה בתוך מפלגת העבודה ובתוך הליכוד, יחד עם החשש מתגובה ציבורית קשה, מנעו ממהלך האחדות הנוכחי בשלות.