ממשלות ארצות הברית וישראל כנראה מעולם לא היו מרוחקות זו מזו בנושאי מדיניות יותר מכפי שהן היום. הפער ביניהן אינו מוגבל אך ורק לניהול המשא ומתן מול איראן; הוא נסוב סביב השאלה העמוקה יותר של השימוש בכוח לעומת הדיפלומטיה. מקור במשרד ראש הממשלה, שביקש להישאר בעילום שם, שוחח עם אל-מוניטור על שיקוליו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשהחליט לנאום בפני הקונגרס ב-3 במארס חרף התנגדותו של הנשיא ברק אובמה. על פי אותו מקור, ראש הממשלה מעולם לא האמין שיש לחתור להסכם. הוא רואה באיראן את מקור הרוע, ומשוכנע שהיא נחושה להשמיד את ישראל בנשק גרעיני.

באופן כללי, נתניהו איננו חסיד גדול של הסכמים בינלאומיים. זה תקף במיוחד לגבי הסכמים אפשריים עם העולם הערבי והמוסלמי; הוא רואה בהם מעין הסכמי מינכן [כינוי למדיניות פייסנית כלפי האויב]. הוא מאמין שהצד השני לא יהסס להפר את ההסכם, שכן הוא מבין רק את שפת הכוח. מלכתחילה. סביר להניח שנתניהו היה מעדיף להשתמש בכוח נגד איראן, אף שהיסס ליזום מתקפה בעצמו, בעקבות המלצתה של מערכת הביטחון. בעיניו, החלופה הטובה ביותר היא שארצות הברית תתקוף את איראן. ומסיבה זו הוא מאוכזב מאוד מהנשיא אובמה, שנתפס בעיניו כפייסן שמאלני וליברלי.

השיקולים הללו בסוגיית איראן שופכים אור על פילוסופיית החיים על פיה פועל נתניהו: חוסר אמון מוחלט בכל אדם שעוין את ישראל, ואפילו בכזה שאינו מסכים עמו לחלוטין. ולכן, לא זו בלבד שהיה מעדיף שום הסכם על פני הסכם רע, הוא גם היה מעדיף שום הסכם על פני הסכם טוב. כאמור, הוא פשוט אינו סומך על הסכמים.

יותר מזה, הפיאסקו סביב הנאום בקונגרס מוכיח שנתניהו הוא מאמין גדול בכוחן של מילים, של רטוריקה ושל דמגוגיה, באורח די דומה למשטרים ימניים אחרים. ברובד הזה, קיימת תהום פעורה בינו לבין הנשיא אובמה, שלא לדבר על האיחוד האירופי והעולם הערבי.