המצב בעזה חמור, זוהי עובדה ידועה ואין חולק עליה. אין ספור הכתבות על המצוקה, העוני, החרדה, הסבל והכאב שזורמים בתיאורים ובסיפורים מרצועת עזה הם עניין שבשגרה, אבל העדות ששמעתי מפי חברי מג'די ערביד, שהגיע לרצועה אחרי שמונה שנים של היעדרות ממנה, הינה ייחודית וכואבת.

מג'די היה הצלם שעמו עבדתי במהלך עבודתי העיתונאית ברצועת עזה במהלך האינתיפאדה השנייה, ובמקביל היה בעל תחנת רדיו "אל חוריה" (החרות) שהעסיקה עשרות עובדים בשידורי חדשות, אקטואליה ובידור. יחד חרשנו את רצועת עזה לאורכה ולרוחבה, עד שמג'די נאלץ לברוח ממנה בעור שיניו במהלך ההפיכה של חמאס ב-2006, כי תחנת הרדיו שלו שידרה מסרים נגד דרכה של התנועה.

לפני כשבועיים [פברואר 2015] אביו נפטר, ואחרי לבטים לא פשוטים הוא ביקש להיכנס לרצועה ולהשתתף במסע הלוויה. גם עתה, ימים לאחר ששב חזרה לביתו החדש ברמאללה, קולו חלש, דעתו מבולבלת ושנתו נודדת. מג'די אינו מצליח למחוק את תמונות בני משפחתו, חבריו ושכניו שאותות הסגר, העוני והמלחמות חרוטים על גופם ועל נפשם. לדבריו, הם הפכו לאנשים אחרים, צל של עצמם. מראה העיניים, מתברר, חזק מכל דיווח חדשותי שבו צפה.

עדותו מובאת כאן, בשמו ובהסכמתו, כפי ששמעתי אותה ממנו בטלפון. זוהי עזה היום בפרספקטיבה של איש שנמלט ממנה לפני שמונה שנים, ובשובו הוא נחרד.