אין לב שלא סער לנוכח שני אירועי הזוועה שניפקו לעולם חמושי ארגון "המדינה האסלאמית" (דאע"ש). האחד שריפתו למוות של טייס הקרב הירדני מועאז כּסאסבה [3 בפברואר], וזמן קצר אחרי כן טקס הוצאתם להורג של 21 בני ערובה מצריים בלוב. מופע האימים האחרון העניק לדאע"ש לא רק נקודות אימה בדעת הקהל, אלא גם נטע בתודעה הבינלאומית זירת פעילות נוספת שעליה השתלט הארגון. אחרי סוריה, עיראק וסיני, באה גם לוב. בכולן תמצאו את עקבותיו של ארגון "המדינה האסלאמית" ואם לא אותו, לפחות את מורשתו הקלוקלת.

הטרור הזה הוא תוצר שכולו פנימי-מקומי, אבל אי אפשר לנקות את מדינות המערב מתרומתן לעידודו. בשלוש זירות מתוך ארבע הבוערות בימים אלה, הייתה ידה של מדינה מערבית אחת לפחות במעשה: את סדאם חוסיין הפילו האמריקאים; את המבצע הצבאי נגד מועמר קדאפי יזמה צרפת, והמורדים שחותרים להפלת המשטר הסורי זכו תקופה ארוכה לתמיכה עקבית ולסיוע מצד צרפת, בריטניה וארצות הברית.

הטרור הסוני נהנה, אם כן, מתהליך הדרגתי ובטוח של היחלשות משטרים במדינות האלה, או קריסתם, תהליך שהמערב תרם בו את חלקו בנדיבות רבה. במציאות כזו, ירושלים צריכה לחשב את תנועותיה במשנה זהירות. בדצמבר 2014 פרסמו משקיפי אונדו"ף, כוח שמירת השלום של האו"ם ברמת הגולן, דו"ח מרתק על מגעים בין צה"ל למורדים הסורים. הדו"ח חשף, אמנם באופן חלקי, את קיומן של עשרות פגישות בין שני הצדדים, וגם העברה של פריטים מסתוריים מיד ישראלית לאלמונים מעבר לגדר. מעבר לכך, המורדים בצדה הסורי של רמת הגולן יודעים, שאם הם ייפגעו בקרב, ביכולתם לקבל טיפול רפואי בישראל. לפי נתונים רשמיים של צה"ל, כ-1,500 פצועים הגיעו בשנתיים האחרונות לגדר הגבול וטופלו בישראל. היו בהם אזרחים תמימים, נשים וילדים, אבל רבים מהם גברים שנפגעו בקרבות, כלומר לוחמים. איש מהם אינו חייל בצבא אסד. הם הגיעו בתיאום מראש. רוצה לומר, יש מי שמודיע לצד הישראלי על בואם.

מציאות זו חושפת, כי בתום ארבע שנות מלחמה בסוריה, ישראל כנראה כבר אינה יושבת על הגדר, אלא תופסת צד במשבר; ובין שני הצדדים, היא בחרה, כך מסתמן, לתמוך במורדים הסונים. אבל מיהם בכלל ומה מגמת פניהם? קשה לדעת, כי למרבה הצער, בישראל לא מתקיים שיח ציבורי על אודות המגעים האלה וגם לא על הידידים החדשים שמעבר לגדר.