נשות איראן סבלו מאפליה חוקית גם לפני וגם אחרי מהפכת 1979. הצידוק העיקרי לחוקים המפלים נגד נשים הוא שהם מבוססים על חוקי השריעה, ועל כן לא ניתן ועוד יותר מזה אסור לקרוא עליהם תגר. במשך עשרות שנים, נאבקות נשות איראן כדי להוכיח שחוקי השריעה בפני עצמם אינם מפלים נגד נשים. הן קוראות תגר על החוקים המפלים, וטוענות שהנורמות והמסורות הפטריארכליות אשר נכפו על חוקי האיסלאם מונעות מנשים שוויון זכויות.

מבחינתן של הנשים האלו, האפליה נעוצה במסורת ובסתירה הפנימית בין האידיאלים של השריעה לנורמות הנהוגות בחברה המוסלמית. לדבריהן, הציוויים הדתיים שפוגעים בזכויות הנשים נובעים מקריאה מוגבלת מאוד של ההגות החוקית הגמישה באיסלאם. הטקטיקה של פנייה למלומדים שדוגלים ברפורמות, כדי לספק פרשנות חלופית לחוקי השריעה, הוכיחה את יעילותה במידה רבה, ולו משום שהגבירה את המודעות הציבורית למקורם של החוקים המפלים הללו.

עם זאת, עולה כאן שאלה חשובה: האם הנשים בעולם המוסלמי צריכות להסתמך על האיסלאם כדי לחולל שינוי במעמדן החוקי של הנשים כיום? רוב רובה של האוכלוסייה באיראן היא מוסלמית, מעל 90%. המציאות הדמוגרפית הזו היא שהופכת את השיח הדתי לאמצעי חיוני להתמודדות עם האפליה המגדרית הטבועה בחוק האיראני. על פי הקוראן, לדוגמה, קיימת אפשרות של "גירושים הדדיים", המאזנת בין זכויותיהם של שני בני הזוג במקרה של גירושים. מן הראוי להשתמש בעיקרון הזה כדי לטפל בחוסר השיוויון בין גברים לנשים בתיקי גירושים.

בשנת 2008 הגנתי על תיק שבו מרשתי הגישה בקשה לגירושים בעילה שהיא שונאת את בעלה, מה שמציב אותה במצב בלתי-רצוי שסיכן גם אותה וגם את משפחתה. בבית-המשפט, בנוסף לחוק האזרחי, העליתי את הסוגיה של "מניעת פגיעה", עיקרון מקובל מאוד באיסלאם שנועד למנוע סבל. ציטטתי גם מהקוראן, המאפשר "גירושים הדדיים", דנתי בפסיקותיהם של כמה מחכמי ההלכה של האיסלאם, כמו שאהיד סאני, מירזאיה קומי ויוסוף סאניי, וביקשתי מהשופט ליישם את החוק האזרחי ברוח הקוראן ולהעניק למרשתי את הגירושים. למרבה המזל, אחרי כמה וכמה דיונים ארוכים, השופט אישר את הגירושים, וקבע שהמשך קיום הנישואים יזיק לרעיה. אף שמקרים דומים נדחו לא פעם בבית הדין לענייני משפחה, בטענה שאין מספיק ראיות לגירושים, מן הראוי להשתמש בתקדים הזה כדי לטפל בחוסר השיוויון בין גברים לנשים בתיקי גירושים.