באום אל פחם, העיר הערבית הגדולה בישראל, אין תחושה של בחירות באוויר. בעוד המפלגות הערביות תוססות ורוחשות מעצם האפשרות שיתאחדו לרשימה אחת כדי לגבור על העלאת אחוז החסימה, האזרחים שאותם הן מבקשות לייצג אדישים. בניגוד למה שמתרחש בעיר בזמנים מסעירים יותר, אין שלטי חוצות ברחובות ואין כתובות גרפיטי על הקירות. בבתי הקפה ובשוק, הבחירות מוזכרות רק כאנקדוטה עצובה. איש לא מאמין שהבחירות ישנו את המצב. להפך.

הבחירות שייערכו בעוד קצת יתר מחודשיים (17 במארס), ושעשויות להשפיע משמעותית על מעמדם של ערביי ישראל במדינה, לא באמת מעניינות אותם. אדישות זו המילה המתאימה ביותר לתאר את הקולות ששמעתי בעיר שהגעתי אליה השבוע (5 בינואר) כדי לחוש אם ערביי ישראל ישנו הפעם את אופן ההתנהגות האלקטורלית שלהם מאז בחירות 2001 - דפוס שנע בין חרם לחוסר עניין - וילכו להצביע.

"בכל מקרה נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא וליברמן ובנט ילכו איתו, אז למה לנו להשתתף במשחק הזה?", שאל מוחמד אגבריה, בעל חנות בשר. הקונים ששהו באותה עת בחנות הסכימו איתו. "שום דבר לא ישתנה ושום דבר לא יקרה", אמר איברהים, שהציג עצמו כאב הדואג לפרנסתם של שלושה ילדים קטנים.

"לקול הערבי יכולה להיות השפעה על תוצאות הבחירות", טענתי בפניהם, אבל מהנחרצות של תשובותיהם הבנתי למה מתכוונים באום אל פחם כשאומרים ששום דבר לא ישתנה. "גם אם נתניהו לא ייבחר ומישהו אחר יעלה - זה לא ישנה את המצב שלנו. תראה איך אנחנו חיים, לא סופרים אותנו. אנחנו אוויר, שקופים, בהכל. אפילו התקשורת הישראלית לא מתעניינת בנו. נזכרים בנו רק כשיש בחירות. באים לראות איך נצביע. שילכו לעזאזל". אמר לי עיסאם, בן 30, בן לאחת המשפחות הגדולות בעיר שביקש שלא אציין את שם משפחתו. את הסיבה לכך הבנתי מהמשך דבריו.