שני תנאים הכרחיים נדרשים ללידתה ועוצמתה של אינתיפאדה: מציאות עגומה ויד מכוונת. ניסיון שתי האינתיפאדות הקודמות מלמד, שהמציאות העגומה בשטחים הביאה להתקוממות מקומית שהתפשטה כאש בשדה קוצים, ורק בהמשך הופיעה היד המכוונת. זו נטלה פיקוד וניווטה את האינתיפאדה לצרכיה.

האינתיפאדה הראשונה הוצתה בעקבות תאונת דרכים בצומת יד מרדכי [דצמבר 1987] בה נהרגו ארבעה פלסטינים. המהומות שפרצו במחנה הפליטים ג'באליה התפשטו במהרה לכל הרצועה והגדה, ובהמשכן הקימה תנועת פת"ח את "המפקדה הלאומית המאוחדת להסלמת ההתקוממות בשטחים הכבושים". מנהיגי השטח של הפת"ח בעזה ובגדה שלטו על האינתיפאדה כחמש שנים, עד לחתימה על הסכם אוסלו [1993] והקמת הרשות הפלסטינית.

האינתיפאדה השנייה החלה לאחר ביקור אריאל שרון בהר הבית [ספטמבר 2000]. גם הפעם המהומות המקומיות התפשטו במהרה, אבל לתנועת חמאס נדרשו כשישה חודשים עד שהפכה למובילת האירועים האלימים.

על הייאוש וחוסר התקווה שהביאו לסבב האלימות הנוכחי בין הישראלים לפלסטינים, נכתבו במהלך השנה האחרונה [2014] תילי תילים של מילים במאמרים, בדו"חות מחקר ובהערכות מודיעין. גם אם במערכת הביטחון יש כאלה הסבורים שמוקדם עדיין להגדיר את אירועי הדמים הללו כאינתיפאדה שלישית, ברור כבר כעת כי היד המכוונת, המעודדת ומסיתה לאלימות ולביצוע פיגועים היא שוב תנועת חמאס.