בדיוק לפני 25 שנה פרצה האינתיפאדה הראשונה. היא באה כהפתעה מוחלטת לבכירי צה"ל ולאנשי השב"כ. איש מהם לא חזה אפשרות של התקוממות עממית אלימה ורחבת היקף בגדה המערבית וברצועת עזה, הם פשוט התעלמו מהסימנים המוקדמים שיכלו לבשר על בוא ההתפרצות. אך הלקחים לא נלמדו, וכעבור 13 שנה הופתעו שוב בצה"ל ובשב"כ, כאשר פרצה האינתיפאדה השניה, בסוף ספטמבר 2000, שהיתה אלימה הרבה יותר. והנה, בימים אלה, בחלוף עוד תריסר שנים, נדמה שאיש לא יופתע כאשר תפרוץ האינתיפאדה השלישית. גורמים בכירים בצה"ל ובשב"כ כבר אינם שואלים עוד האם תפרוץ עוד התקוממות עממית, אלא מתי. להערכתם, אם לא תשתנה מדיניות ממשלת ישראל בסוגיה הפלסטינית, ויימשך הקיפאון המדיני, סבב אלימות מחודש הוא בלתי נמנע.
וכאן טמון המרכיב הטרגי במצב הנוכחי. בניגוד לעבר, כאשר קובעי המדיניות בישראל לא השכילו להבין את ההשלכות של מדיניותם בשטחים ולכן הופתעו, הפעם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מוביל את ישראל בעיניים פקוחות לקראת התנגשות אלימה עם הפלסטינים. הסימנים המקדימים בולטים, וקשה להתעלם מהם. מי שמסתובב בגדה המערבית מבחין מיד שהשטח תוסס ורותח, ודרוש רק ניצוץ שיבעיר את האלימות. אך אפילו אם רוצה נתניהו לעצום את עיניו ולהתעלם מהמתרחש בשטח, הוא אינו יכול שלא לשמוע את ההתבטאויות של מנהיגים פלסטינים, ובהם גם מתונים ושוחרי שקט, המזהירים בצורה ברורה מפני גל האלימות שעלול לפרוץ מבלי שתהיה להם שליטה עליו.
