שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי הוא האדם האחרון עלי אדמות שעדיין מאמין שאפשר לסחוט לימונדה מהלימון הסחוט של מה שמכונה "תהליך השלום". נאומו במצרים [12 באוקטובר], שבו הצהיר כי הוא ממשיך לנסות לקדם את התהליך, יחד עם הפרסומים על תוכניתו לחדש את המו"מ על בסיס הסכמה לדון בנושא הטריטוריאלי על בסיס קווי 67' (על פי הפרסום ב"הארץ" הוא העלה את התוכנית הזו בפגישתו האחרונה עם נתניהו בניו-יורק), נועד לנסות לשכנע את הפלסטינים לרדת מתוכניתם-שלהם, הכוללת הליכה למועצת הביטחון של האו"ם, ניסיון להגיע לתשע מדינות תומכות, הליכה למליאת עצרת האו"ם והצטרפות לכל סוכנויות האו"ם השונות, כולל בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, כדי להוריד את ישראל על ברכיה.

האמריקאים לא אוהבים את התוכנית הפלסטינית. היא מערערת את סירתם הדולפת במזרח התיכון, היא עלולה לייצר התפרצות אלימה נוספת בין ישראל לפלסטינים, היא דוחקת את ישראל אל הקיר והיא תאלץ את וושינגטון להטיל שוב וטו בעצרת הביטחון, בניגוד לאמונותיה ומדיניותה, רק כי "אסור להפקיר את ישראל או, לחילופין, להסתכסך עם הלובי הישראלי רב ההשפעה".

נכון לעכשיו, חסידי השלום האחרונים באזור, פעילי מחנה השלום מכל הצדדים (וושינגטון, ירושלים, רמאללה ומשקיפים חיצוניים), מתלבטים סביב שלוש אפשרויות. מדובר בחלופות פעולה שבהן יש לנקוט במצב הנוכחי, שהוא השפל החמור ביותר אליו הגיעו ישראל והפלסטינים מאז פרוץ תהליך אוסלו ב-1993 (בהתעלם מהעימותים האלימים ב-2001).

האפשרות הראשונה: יצירת רגע אמת פוליטי על ידי הנחתת נוסחת שלום חדשה, המחייבת התייחסות של שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני. הנוסחה יכולה להיות הנייר שעליו עמלו קרי ואנשיו במשך חודשים ארוכים. הנוסחה יכולה להיות "מתווה אובמה" שיגובש על יסוד העבודה הזו. המאמץ של קרי, במהלך חודשי המו"מ, לפתוח את המגעים במה שקרוי "גבולות וביטחון תחילה", נתקל בקיר בטון מתוצרת נתניהו. אבו-מאזן הניח מפה, נתניהו הניח מולה 23 נושאים שמחייבים פתרון בטרם יניח מפה. המלכוד של נתניהו ברור, והופך למלכוד של התהליך כולו: אם יניח מפה טובה לתהליך, אין לו קואליציה ואין לו מפלגה. אם יניח מפה טובה לקואליציה ולמפלגה שלו, אין לו תהליך והוא חושף את עצמו כנון-פרטנר. לכן נתניהו מעדיף להניח הסתייגויות ולמשוך זמן, ללא מטרה מוגדרת.