תרחיש האימים של נתניהו: הכרזה על מדינה פלסטינית באו"ם
הקיפאון המדיני המוחלט לא מטריד את ראש הממשלה. אבל כשהוא מביט על התרחיש שלפיו אבו אבו מאזן מקבל הכרה במליאת האו"ם – הוא מתחיל להזיע, כי גם הוא מבין שסכסוך עם מדינה מוכרת, יהווה כאב ראש חדש לירושלים.
מאז שהחל תהליך אוסלו, לפני 21 שנה, לא היה מצב דומה בין ישראל לפלסטינים: מצב של קיפאון מוחלט. בלי אופק מדיני או פוליטי, בלי מו"מ, בלי ניסיונות להגיע למו"מ, כמעט בלי מגעים בין הצדדים. היה חריג ברור אחד עד היום, והוא האינתיפאדה השנייה [בשנת 2000], כשהפלסטינים יצאו למלחמת שמד (ג'יהאד) בישראל, שנאלצה בתגובה לצאת למבצע "חומת מגן". אבל אז דובר על מלחמה. היום אין מלחמה, עדיין, ואין גם שום דבר אחר. מצב כזה, כאמור, לא היה. עד היום, תמיד היה משהו במחסנית. מאמצים, מגעים, רעיונות חדשים. תהליך אוסלו פרח ותסס בין 1993 ל-1996, עת שמעון פרס הפסיד את הבחירות לנתניהו, אחרי רצח רבין.
גם נתניהו נאלץ להכיר בהסכמי אוסלו ולחדש את המגעים על בסיסם, במסגרת זו פינה את העיר חברון והגיע להסכם וואי פלנטיישן [1998]. אחרי נתניהו, הגיע ברק, שהאיץ את המגעים וריסק אותם ב"קמפ דייויד" (2000). אחר-כך באו ניסיונות נוספים, כמו טאבה, ואז סולק ברק מהשלטון בידי שרון. על "חומת מגן" כבר דיברנו, אבל כשהמבצע הסתיים יצא שרון לתהליך ההתנתקות. זה לא היה מו"מ אמיתי, אבל זו הייתה התפתחות מדינית דרמטית, חסרת תקדים, במסגרתה הוכיחה ישראל שאם היא רוצה ואם יש בראשה מנהיגות נחרצת וחזקה, היא מסוגלת לפנות שטחים והתנחלויות.
תהליך ההתנתקות כשל כשלון מוחלט. במקום לנצל את האירוע כדי לדחוף את תהליך השלום קדימה, לשקם את עזה ולהפוך את ההתנתקות לפיילוט מוצלח, לסנונית ראשונה שמבשרת את בוא השלום, הפכו העזתים את ההתנתקות למנוף להפיכתה של עזה לחמאסטן. ועדיין, אחרי שרון הגיע אהוד אולמרט, בתקופתו המריא המו"מ לגבהים חדשים, גם באמצעות ציפי ליבני (מול אבו-עלא), בתהליך אנאפוליס ובהצעת השלום חסרת התקדים שהניח אולמרט, פלוס מפות, בפניו של אבו-מאזן.
ואז חזר נתניהו. השנתיים הראשונות של הקדנציה הקודמת שלו הוקדשו למאמצי חידוש המו"מ, אותם הובילה (בלא הצלחה משמעותית) שרת החוץ הילארי קלינטון. הייתה גם הקפאת בנייה חסרת תקדים בשטחים ולבסוף חודש המו"מ, מעט מדי ומאוחר מדי. תשעה חודשים של שכרון חושים עברו עלינו עם ג'ון קרי ומרטין אינדיק, עד שהצדדים הגיעו למבוי סתום. בינתיים נגמרה הקדנציה הראשונה של נתניהו, והחלה השנייה. שני הצדדים התבצרו זה מול זה, כל אחד על העץ שלו. האמריקאים העלו עוד כמה רעיונות, אבל זה נגמר. "צוק איתן" הנחית מכת מוות על פרפורי הגסיסה האחרונים. נכון לעכשיו, אבו-מאזן טרק את הדלת על תהליך השלום טריקה מוחלטת. נתניהו לא הכריז על אבל לאומי. גם נפשו נקעה. "הפלסטינים הבינו", אמר לי בשבוע שעבר [תחילת אוקטובר] גורם פלסטיני רם דרג, "שאין להם מה לחפש יותר במו"מ עם היהודים. שחבל על הזמן שלהם. עדיף ללכת ישר לקהילייה הבינלאומית ולנסות לפרוץ את המבוי הסתום שם".
