Israel gained upper hand in final days of war
נסיגת כוחות הקרקע והתמקדות בתקיפות מן האוויר העניקו לישראל יתרון בימיה האחרונים של המלחמה, ואפשרו לה ללחוץ על תנועות ההתנגדות הפלסטיניות כדי להגיע להפסקת אש. ובכל זאת, איום הרקטות לא חוסל.
העיר עזה, רצועת עזה. גברים, נשים וילדים יצאו לרחובות הרצועה, דקות אחדות אחרי שבע בערב לאחר סיומם סוף סוף של 51 ימי לחימה [26 באוגוסט]. מאות הצטופפו ברחובות והניפו דגלים של חמאס ושל הג'יהאד האסלאמי; מיעוטם הניפו דגלים של פת"ח ושל החזית העממית לשחרור פלסטין.
ילדה קטנה בשם חאלה משרבבת את ראשה מחוץ למכונית ומריעה "גדודי עז א-דין!", גברים ונשים אחרים שואגים משמחה על סיומה של המלחמה. רמקולים משמיעים בקולי קולות שירים פטריוטים, והקריאות "אללה הוא אכבר, אללה הוא אכבר, ההתנגדות ניצחה" נשמעות מהרמקולים של המסגדים.
זהו רגע היסטורי, אף שהאזרחים מתארים זאת בדרכים שונות. אום פאיז (בת 45) אומרת כי "זהו יום ניצחון", ומודה לאל. "במהרה נחגוג גם את שחרור ירושלים, אך לעולם לא נשכח את השהידים", היא ממשיכה בקול סדוק ופורצת בבכי.
כך הסתיים לו היום הזה של ה-28 באוגוסט, אף שתחילתו הייתה שונה לגמרי. תושבי עזה הוכו בהלם בעת שכוחות ישראלים טיווחו בשעות הבוקר המוקדמות שני בניני מגורים - המתחם האיטלקי ומגדל באשה - באזורים השוקקים ביותר של העיר עזה.
