העימות הנוכחי בין ישראל לפלסטינים מדגיש מספר חידושים בתחום הלוחמה. חלקם הם חידושים טכנולוגיים: הפלסטינים משתמשים במערכות שיגור רקטות בעלות עוצמה גבוהה יותר וטווח רחוק יותר וברשת מנהרות מתוחכמת, ואילו הישראלים משתמשים בשיטות לחימה מודרניות, כולל שימוש במזל"טים ובנשק "כירורגי" בעל רמת דיוק גבוהה. אבל חידוש שעשוי להיות משמעותי עוד יותר מכל השכלולים הטכנולוגיים הללו הוא אמצעי הלוחמה של המאה ה-21 שאני מכנה "לוחמה משפטית".
את המושג "לוחמה משפטית" הגדרתי בעבר כ"אסטרטגיה שעושה בחוק שימוש – לטובה או לרעה - כחלופה לאמצעי לוחמה מסורתיים מתוך כוונה להשיג יעד מבצע". ישנן ואריאציות שונות של לוחמה משפטית, אך כל אחת מהן מנסה להשיג אפקט שאינו שונה במהותו מזה שהצריך בעבר הפעלת כוח צבאי בתנועה או אמצעי לוחמה מסורתיים אחרים.
את שורשיה של הלוחמה המשפטית בהקשר המודרני שלה ניתן למצוא במלחמת המפרץ [1991-1990], ובמיוחד בתקרית הבונקר אל-פירדוס. באותה תקרית, הותקף בונקר שנחשב למתקן פיקוד ושליטה עיראקי, למרות שבפועל שימש כמקלט למשפחות של פקידים עיראקיים בכירים. בהפצצה נהרגו ונפצעו מאות אזרחים, תוצאה קשה אשר הובילה את העיראקים להאשים את צבא ארצות הברית בפשעי מלחמה.
אף שלא הייתה כאן בעצם פעולה צבאית המנוגדת לחוק, די היה בטענה שבוצע פשע מלחמה, בצירוף תמונותיהם של הרוגי התקרית שפורסמו בתקשורת, כדי שיהיה לזה אפקט מבצעי. כפי שתיעדו מייקל גורדון וברנרד טריינור ב"מלחמת הגנרלים": להפצצה היו הדים פוליטיים "שהשיגו את מה שחיל האוויר העיראקי לא הצליח להשיג. מאז ואילך, מרכז העיר בגדד הופצץ במשורה, אם בכלל".
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
