מכל החיילים שנהרגו בקרבות בין ישראל וחמאס, דומה שסיפורם של שלושה מהם כבש את לב הישראלים. הם בכו עליהם כמו היו חלק ממשפחתם, ליוו אותם בדרכם האחרונה כמו היו חלק בלתי נפרד מחייהם. רק מעטים בישראל הכירו את השלושה וספק אם לולא המלחמה, היו שומעים עליהם. זהו סיפורם של שלושה צעירים יהודים שנפרדו מהוריהם ומבני משפחתם, עלו לישראל, התגייסו לצבא, השתלבו באחת היחידות הקרביות ביותר בצה"ל ומצאו את מותם במלחמה.
תחילה נהרג שון כרמלי. בגיל 16 נפרד מבני משפחתו בטקסס ועלה לישראל. כעבור שנתיים התגייס לצבא וביקש להתנדב לחטיבת גולני, אחת היחידות הקרביות בצבא. חבריו תיארו אותו כצעיר מופנם, שהתבייש כל אימת ששהה ליד חבריו "הצברים", ילידי הארץ. הם דיברו בקול ובביטחון עצמי, הוא דיבר בשקט, אפילו בלחש. חלק מהמורשת שהביא עמו מארצות הברית.
כשנהרג, התברר שהוא "חייל בודד". הוריו שהו בארצות הברית, שם חיו את חייהם. לפני המלחמה עוד הספיק ליצור עמם קשר. מיד אחרי פתיחת הקרבות, נדם קולו. כמו רוב החיילים, גם שון נדרש להיפרד ממכשיר הטלפון שלו. אחרי שהוריו התבשרו על מותו, הם עלו על מטוס ועשו את דרכם לישראל. הידיעה על מותו של החייל הבודד טלטלה את הישראלים. בימים שבהם המשפחות צמודות למסך הטלוויזיה, ועוקבות בחרדה אחר כל תנועה של הצבא ואחרי כל שמועה על נפגעים, רבים חשו צער על בדידותו. בחייו ובייחוד במותו.
בתוך שעות יצאה קריאה ברשתות החברתיות שפנתה לציבור הרחב כדי ללוות את החייל הבודד בדרכו האחרונה. בהיותו אוהד קבוצת הכדורגל של מכבי חיפה, התבקשו האוהדים להגיע להלוויה. אלפים, אוהדים ולא אוהדים, הודיעו שיגיעו לבית העלמין בחיפה. וזה בדיוק מה שקרה. לקראת 11 בלילה ביום שני השבוע [12 ביולי], צרו אלפים רבים על השערים של בית העלמין הצבאי ששוכן בכניסה לחיפה. למעט הוריו ובני משפחה בודדים, איש מהאלפים לא הכיר את שון בחייו. הוא היה בן 21 במותו. כמה אירוני שדווקא מותו הוא שהוליד את המפגש הראשון ביניהם.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
