בסיפא של מאמרי לרגל יום העצמאות ה-66 של ישראל [5 במאי], ציטטתי את תגובתם של דוד בן גוריון ומנחם בגין להחלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.

דבריו הנלהבים של בן גוריון בזכות ההחלטה ייצגו את הגישה הפרגמאטית המכונה "מפא"יניקית": "עוד דונם, עוד עז". בנאומו ביום העצמאות השביעי, באפריל 1955, אמר ראש הממשלה הראשון כי "ההיסטוריה אינה נעשית על ידי דיבורים אלא על ידי מעשים". בגין לעומתו ייצג את הגישה הרוויזיוניסטית החולמנית, המאופיינת במילותיו של "שמאל הירדן", מהנודעים בשירי בית"ר – "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן".

ראש הממשלה בנימין נתניהו הצליח להפוך את היוצרות. תחת שרביט מנהיגותו, השמאל נתפס כמנותק מהמציאות. יהודים שמטיפים לסיום הסכסוך עם הפלסטינים ולפיוס עם העולם הערבי נחשבים להזויים. המילה "שלום" נהפכה למילה גסה.

בה בעת, הימין מצטייר כמחנה המחובר היטב למציאות. מחד הוא בונה בתים, אך גם יודע "לנהל" תהליך שלום שדי בו כדי לשמר את יחסי החוץ של ישראל, לרבות היחסים הדיפלומטיים עם שתי מדינות ערביות שכנות, מצרים וירדן. נתניהו היה מתקשה, אם בכלל, לעשות זאת, בלא עזרתם הפעילה של שותפיו מהמתחם הפוליטי המכונה "מרכז", כמו יאיר לפיד וציפי לבני. הדרישות שהציב בחוד החנית - הכרה בישראל כמדינה יהודית ואחדות ירושלים - דחקו את מפלגת העבודה לעמדת מגננה משתקת.