כשמזכירים לישראלים את הביטוי "מדינה פלסטינית", במקרה הטוב רבים מהם רואים בעיני רוחם עוד מדינה ערבית נחשלת ודלת משאבים. במקרה הגרוע, הם צופים שלמחרת ההכרזה על עצמאות תהפוך הגדה המערבית לבבואה של עזה וכי גם תושבי תל אביב ייאלצו להתרגל לאזעקת "צבע אדום". שנים רבות, בעיקר בשנות שלטון הימין האחרונות, המילים "פלסטינים", "מדינה פלסטינית" ו"רשות פלסטינית" היו מזוהות בתודעתם של הישראלים עם "מחבלים", "חרם" ו"הסתה". אף שחלפו יותר מארבע שנים [יוני 2009] מאז הכריז בנימין נתניהו בנאום בר-אילן על תמיכתו בפתרון שתי המדינות, לא קיימה הממשלה, למרבה ההפתעה (ואולי לא), אף לא דיון אחד בהשלכות הקמתה של מדינה פלסטינית. שום גוף מחקרי רשמי לא בחן לעומק מודלים של קשרים בין ישראל לפלסטין ולא העריך ביסודיות את ההשפעות האזוריות הצפויות של השינוי על מערך הכוחות המדיני, הכלכלי והביטחוני העתידי. ככל הידוע, אין בנמצא תכנית פעולה ליום שאחרי הקמת המדינה החדשה.

את הכפפה המיותמת הרים צוות חוקרים ישראלים, פלסטינים וירדנים. אלה חברו יחד בחסות משותפת של מרכז ש. דניאל אברהם לדיאלוג אסטרטגי במכללה האקדמית נתניה (בראשות ד"ר ראובן פדהצור), חברת Data Studies and Consultations מרמאללה (בראשות ד"ר סמיר חזבון) והמרכז לשלום ולפיתוח בעמאן (בראשות הגנרל בדימוס מנצור אבו ראשד). את הפרויקט מימנו האיחוד האירופי וקרן קונרד אדנאואר. במשך שנתיים ריכזו השלושה חמש קבוצות מחקר שמנו 15 חוקרים משלוש המדינות. אלה בחנו בצוותא נתונים ממקורות שונים, ניתחו אותם וגיבשו המלצות. העבודה המשותפת דרשה התמודדות עם פערים בתפיסות וגישור בין נרטיבים שונים. הנחת היסוד היתה שהמדינה הפלסטינית הוקמה על הגדה המערבית ורצועת עזה (עם חילופי שטחים) ובירתה ירושלים המזרחית.

אחד הממצאים המעניינים היה סבירות גבוהה להתפתחות טבעית של קונפדרציה פלסטינית-ירדנית. ממצא מרכזי אחר מצביע על שינוי תודעתי באשר למעמדם של הפליטים הפלסטינים - הקמת מדינת לאום תאפשר להם לשנות את הגדרתם העצמית מ"גולים" לבני העם הפלסטיני החיים ב"פזורה". החוקרים מצאו כי בניגוד לתפיסה המקובלת, הרואה בסוגיית הפליטים את אחת מאבני הנגף העיקריות בדרך לשלום ולפיוס בין העמים, הקמתה של המדינה הפלסטינית דווקא עשויה לסלקה.

מהמחקר עולה כי להקמתה של המדינה החדשה יהיו השפעות חיוביות על כל התחומים שנבחנו: חיזוקה של ירדן, שיציבות משטרה התערערה עקב האביב הערבי וגלי הפליטים ממלחמת האזרחים בסוריה; החלשתן של תנועות ה"אנטי-נורמליזציה", השואבות את כוחן מהיעדר פתרון לבעיה הפלסטינית; גיבוש ציר אנטי אסלאם-רדיקלי בהשתתפות רוב מדינות האזור; הגברת היציבות האזורית באמצעות הסכמים ביטחוניים דו-צדדיים ורב-צדדיים; עלייה ברמת החיים ורווחה כלכלית בשלוש המדינות ופתיחת שווקים עם מדינות נוספות, למשל מדינות המפרץ; פריחה של התיירות; שינוי בעמדותיהם של הפלסטינים אזרחי ישראל ובהשתלבותם הפוליטית.