ישראל חגגה ביום שלישי [6 במאי] 66 שנות עצמאות. מסביבה, ייהום הסער. המזרח התיכון בוער כמעט כולו. אויביה של המדינה היהודית מתפרקים, שוחטים זה את זה, עסוקים בבעיות פנימיות או מותשים. ביטחונית, מעולם לא היה מצבה טוב יותר. העליונות הצבאית, הכלכלית, הטכנולוגית והמדעית של ישראל על סביבתה בולטת היום יותר מאי פעם. על פניו זה אמור היה להיות יום עצמאות נינוח ושמח, התגשמות מוחלטת וניצחון מושלם של החלום הציוני. אבל המציאות, משום מה, אינה משתפת פעולה עם ההנחה הזו.

הילדים שמוכרים דגלוני ישראל להצמדה על חלונות המכוניות בצמתים, היו השנה כמעט מחוסרי עבודה. בחלקים מהתקשורת העצמאית הנחלשת, התנהל ויכוח מדוע פחות ופחות אנשים מזדהים עם ערכי המדינה ויעדיה.

עוזי ברעם, לשעבר מזכ"ל מפלגת העבודה ושר בממשלות ישראל, ציוני גאה, כתב ערב החג מאמר בעיתון הארץ המסביר מדוע הוא לא תולה השנה את דגל ישראל. משהו חמוץ היה באוויר בחג העצמאות הזה. ישראל אמורה הייתה להגיע לגיל ולמצב בהם היא יכולה להירגע רגע, לנשום לרווחה, לנסות ליהנות מהחיים. במקום זה, גובר אי השקט הפנימי. הפערים מתרחבים, השבטים המרכיבים את החברה הישראלית מתרחקים זה מזה. השלם הישראלי, שהיה תמיד גדול מסך חלקיו, מצטמק ומאיים להפוך לקטן מהם.

הסיבה העיקרית לתופעה המדאיגה הזו היא שישראל מאבדת כיוון. או, יותר נכון, משנה כיוון. ישראל 2014 נמצאת במקום שונה מהמקום עליו חלמו מייסדיה. לפעמים נדמה שהשינוי מזערי. בסך הכל, המדינה קיימת (כנגד כל הסיכויים), משגשגת, מצליחה. אבל תהליך השינוי, שהיה בלתי מורגש לפני עשור או שניים, הפך עובדה מוגמרת. גם טעות של שברי מעלות באזימוט ההתקדמות מביאה אותך, בסופו של דבר, למקום אחר לגמרי מזה אליו שאפת להגיע. ישראל פושטת ולובשת צורה. ה"ישראליות" ממשיכה להילחם על מעמד הבכורה שלה, אבל הולכת ונכנעת ל"יהדות". הפרגמטיות והגמישות, החתירה להרמוניה אזורית ולשלום, הולכים ומאבדים את הקרב מול המשיחיות. הצניעות מפסידה לתיאבון החזירי. הלכידות החברתית והערבות ההדדית מתקפלים מול הקפיטליזם הדורסני. הפערים החברתיים מתרחבים במהירות. המציאותיות כורעת וניגפת בפני הפנטזיות והשאיפות המוגזמות. במצב הדברים, פחות אנשים מזדהים עם המדינה שלהם. ולא כולם שמחים.