המהירות בה הפך הימין הפוליטי את הזמר אריאל זילבר לקורבן תמים של רדיפת השמאל, על כי גזל ממנו ברגע האחרון את פרס "מפעל חיים", תוך התעלמות מהבעייתיות שבהענקת פרס כזה למי שטוען שלהיות הומו זו סטייה או שחיילי צה"ל בהתנתקות נראים לו כמו נאצים – היא בסך הכל דמגוגיה שנועדה להשיג רווח פוליטי.

העובדות הן פשוטות: זילבר בן השבעים הוא זמר ויוצר ישראלי מוערך ופורה. לפני כמה שבועות הוחלט באקו"ם להעניק לו פרס על מפעל חיים. בנימוקיה קבעה ועדת הפרס, בה היה חבר גם הזמר אביב גפן, כי "ניכר שזילבר הגדיר מחדש את המיינסטרים כשהוא מקרב את השוליים למרכז. הופעתו על הבמה מלאת כריזמה ושיריו רלוונטים ומשפיעים גם היום כשהם מדברים על אמת אמנותית, אמינות, כנות וכישרון עצום".

אבל זילבר הוא לא רק סך כל הסופרלטיבים האלה: הוא גם האיש שאחראי על כמה מההבטאויות היותר פוגעניות ומכוערות כלפי ערבים, הומואים ושמאלנים שנשמעו כאן בשנים האחרונות. העניין הוא שוועדת הפרס לא נתנה דעתה על אמירותיו הקיצוניות, ורק לאחר שהזמרת אחינועם ניני, שהייתה אמורה לקבל עם זילבר את הפרס, הודיעה כי היא מוותרת על הכבוד אלא אם כן זילבר יתנצל בפני כל מי שנפגע מהתבטאויותיו, הבינו באקו"ם שטעו. ההחלטה לשנות את הגדרת הפרס שיוענק לזילבר מ"פרס על מפעל חיים" ל"פרס על יצירה ותרומה לתרבות" התקבלה ברגע האחרון בידי דירקטוריון הארגון, והייתה בסופו של דבר שקולה ועניינית.

אלא שההתנהלות באקו"ם הייתה רשלנית ושלומיאלית והתקבלה בדוחק. דבר זה התפרש על ידי הימין ככניעה ללחץ של השמאל השולט על מוסדות התרבות, ומדיר את רגליו של אמן שכל חטאו הוא בכך שחזר בתשובה ומשתייך לימין הפוליטי הקיצוני. לא היה צריך יותר מדי כדי לעורר את תחושת הנרדף והמודר בקרב הציבור הימני. זה יכול היה להיות נכון אם זילבר היה חף מכל התבטאות קיצונית, או שהיה מועד בלשונו פעם אחת, אבל לא כאשר מדובר במעין משנה סדורה שהמשותף לה הוא ביטויי שנאה כלפי מיעוטים וקבוצות באוכלוסייה.