ישראל מוגדרת, ובצדק, כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. למרות שהיא מאוימת על ידי גוש חרדי הגדל במהירות וימין קיצוני שמעדיף את ההלכה היהודית על פניה, הדמוקרטיה הישראלית חיה ובועטת, טוטאלית ומוחלטת. לפעמים, עד כדי הגזמה פראית. כפי שנוכחנו, שוב, בשבוע האחרון. הנה תקציר האירועים:
בסוף השבוע (24 בינואר), במהלך כנס דאבוס, נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו נאום ובו הצהיר כי אין לו כוונה לפנות התנחלויות והוא לא מתכוון לעקור ולו מתנחל אחד מביתו. הנאום עורר סערה מחוף אל חוף. הפלסטינים, האגף היוני בקואליציה (בעיקר ציפי לבני ויאיר לפיד), וכמובן, האמריקאים. אנשיו של ג'ון קרי זעמו. הצהרה כזו של נתניהו מחבלת במשא ומתן שנמצא בשלב הכי רגיש וקריטי שלו.
במוצאי שבת וביום ראשון הופעלו על לשכת ראש הממשלה לחצים כבדים מכיוון וושינגטון, עד שצץ בכיר בסביבתו של נתניהו שאמר לסוכנות ידיעות כי יש מצב שבהסדר הקבע מתנחלים ישראלים יחיו תחת ריבונות פלסטינית והתנחלויות ישראליות יישארו על מכונן, למרות שהשטח יעבור לידיים פלסטיניות. ובמילים אחרות: ההתנחלויות לא יהיו מכשול לשלום. אפשר להירגע.
יכול להיות שהאמריקאים נרגעו. בימין הישראלי קרה דבר הפוך. פרצה מלחמת עולם. הימין, שנתניהו הוא מנהיגו, קם על ראש הממשלה בהמוניו. ארבעה סגני שרים התבטאו בחריפות נגדו. את השיא שבר שר הכלכלה נפתלי בנט, יו"ר מפלגת "הבית היהודי" הניצית, שאמר את המשפט הלא ייאמן הבא: הדברים שיוחסו לנתניהו, כך בנט, הם "איבוד עשתונות ערכי". לא זכורה כאן התבטאות חמורה כל כך של שר נגד ראש ממשלתו המכהן.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
