באחד הימים בשנה האחרונה הוזמנתי לעיירת הפיתוח קריית מלאכי בדרום הארץ, כדי לראות מקרוב את פניו האכזריות של העוני. בפעם זו המפגש היה קשה במיוחד, כי העניים היו תלמידים בבית-ספר. ילדים בני שמונה ועשר, וגם נערים מעט יותר מבוגרים. הגעתי בבוקר, דקות מספר לפני שהתלמידים נקראו להיכנס לכיתות. כשנשמע הצלצול הילדים, ששהו בחצר הגדולה, החלו לשעוט לעבר הכיתות שלהם. אלא שהמדרגות שהובילו אליהן, היו צרות מלהכיל את כולם. הם דחפו זה את זה והדפו זה את זה באמצעות מרפקים כדי להיכנס לכיתה בזמן. שמונה דקות תמימות חלפו עד שכל תלמידי בית-הספר היו ישובים בכיתות. אחדים עדיין מתנשפים, אחרים עצבניים.

הצפיפות לא הוגבלה למדרגות. כמעט 40 תלמידים נדחסו לתוך כל כיתה. באחת הכיתות ישבו התלמידים בשורה הראשונה במרחק חצי מטר בלבד מהלוח. נדרש מהם צוואר בעל תכונות אלסטיות במיוחד, כדי לשמור על ראש זקוף מול הלוח. המזגנים שבתו מפעולה והחום היה קשה מנשוא. בחוץ נרשמו יותר מ-35 מעלות.

אחד המורים סיפר לי, שהתנאים הפיזיים מקשים על התלמידים להתרכז. זו הסיבה לכך, הוא העריך, שבשנה האחרונה פחות מ-20% מהם עמדו בבחינות הבגרות. וגם זו נחמה פורתא. אותם מעטים שזכאים לבגרות, אינם יכולים לחלום על הרשמה לתחומי לימוד יוקרתיים באוניברסיטאות; דרגת הקושי של הבחינות אינה מאפשרת זאת.

בתום יום הלימודים התלוויתי לכמה תלמידים. פניהם היו מועדות למחסן בעיר שבו מחלקים מנות אוכל. בדרך-כלל חתיכת עוף, מעט אורז וסלט קטן שדחוסים בתוך קופסה קטנה מפלסטיק. אחדים מהם צעדו בהיסוס, מתביישים לחשוף את מצוקתם בפני האורח שבא מבחוץ. אחרים נכנסו למחסן בלי היסוס ולקחו מנת אוכל. היו שביקשו עוד מנה בשביל האמא בבית. היו שביקשו מנה בשביל האח הקטן, שאין לו מה לאכול.