מרגע שמזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, הכריז ב-19 ביולי 2013 על חידוש השיחות בין הישראלים לפלסטינים, מעטים מאוד האמינו שבתום תשעה חודשים ייחתם הסכם. האופטימיים העריכו שאפשר להגיע לסיום הסכסוך – אולם פרק הזמן שהוקצב לכך קצר מדי. דובריו ומקורביו של ראש הממשלה הזינו את האופטימיות הזאת כשהסבירו שנתניהו הבין שהוא יאלץ לקבל החלטות כואבות בתמורה לשלום עם הפלסטינים. הפסימיים העריכו שהזמן הוא דווקא המשוכה הקטנה יותר במסלול המכשולים שצוותי המשא ומתן הלכו בו. אולם לא אלה ולא אלה שיערו שכבר כעבור שלושה חודשים של שיחות ייעלם כל שביב של תקווה, והנושא היחיד שיהיה על הפרק הוא מי אשם בכך.

הצוות הפלסטיני התפטר מתפקידו, אולם אבו מאזן משהה את קבלת ההתפטרות בניסיון לשכנע את סאיב עריקאת ומוחמד שתייה לחזור בהם. יו"ר הרשות לא רוצה שהאמריקאים יטענו כי הפלסטינים היו אלה שפוצצו את השיחות. במילים אחרות, הסיוע הכלכלי שהבטיח ג'ון קרי לרשות הוא הדבר היחיד המונע ממנה להכריז על כישלון המשא ומתן. גורם פלסטיני בכיר אמר לאל-מוניטור כי עד כה לא הושגה בדיונים אפילו הסכמה אחת, גם לא בעניינים שוליים שאינם מוגדרים כסוגיות ליבה. לדבריו, לא רק שלא חלה התקדמות – אלא היתה נסיגה לאחור: ההכרזות של ישראל על המשך הבנייה בשטחים גרמו לביקורת קשה בציבור הפלסטיני נגד נציגיו בשיחות, מה שהביא אותם להקשיח עמדות בחדרי הדיונים. הגורם הבכיר סיפר שכאשר הצוות הפלסטיני התלונן על כך באוזניי ראש הצוות הישראלי, ציפי לבני, היא קיבלה את הדברים בהבנה, אולם טענה כי זו המציאות הפוליטית בישראל וכי למרות זאת יש למצוא דרך להתקדם.

גם בצד הישראלי, המחלוקת המתוקשרת בין נתניהו לקרי בנושא האיראני אינן תורמות למצב ולשיפור האווירה העכורה ממילא. אם היה בישראל מי שחשב שארצות הברית וישראל יצעדו יחד, עקב בצד אגודל, במסלולים האיראני והפלסטיני (במה שזכה בישראל לכינוי "יצהר תמורת בושהר") – הרי שהוא התבדה מהר מאוד. מאז נאום רוחאני בעצרת הכללית של האו"ם ופתיחת שיחות ז'נבה, דרכן של שתי בנות הברית האלה נפרדו לטווח הקרוב לכל הפחות. ארצות הברית צועדת לכיוון הסכם עם טהרן, ואילו נתניהו נותר כמעט לבדו במחנה המתנגדים. אם אי פעם היתה עסקת חבילה המחברת בין איראן לפלסטינים – כעת ברור כי אין דבר כזה על הפרק.

עם חידוש השיחות דוברים בסביבתו של ראש הממשלה הבטיחו "הפתעות", והסבירו כי הוא בשל לקבל הכרעה מדינית דרמטית שתמנע את בידודה של ישראל. נתניהו הסכים לשחרר אסירים עם דם על ידיהם, ומקורביו סיפרו כי הוא מוכן לדון על כל הנושאים העומדים על הפרק, כולל מעמדה של ירושלים וסימון גבולותיה של המדינה הפלסטינית העתידית. האסירים אכן שוחררו, אבל בצמוד אליהן יצאו הצהרות פרובוקטיביות על בנייה בשטחים. בחדרי הדיונים לא הספיקו לגעת באף סוגייה קריטית בטרם התפוצץ המשא ומתן. במקביל, שר הכלכלה נפתלי בנט הגיע למסע תקשורתי בארה"ב, שבו טען כי ישראל אינה מדינה כובשת היות והארץ כולה היא שלה.