שחרור האסירים: נתניהו חצה קו אדום
ראש הממשלה החליט לשחרר פלסטינים רוצחי אזרחים רק כדי שיוכל להמשיך לבנות בהתנחלויות, וכדי לשקם את מעמדו של אבו מאזן, שהוא עצמו פעל להרוס.
בסתיו 1993 התוודעתי לראשונה כעיתונאי ישראלי לסוגיית האסירים הפלסטינים. במשך שנים עד אז ראה הציבור בישראל את מי שהוגדרו כמחבלים רק בצילומים יזומים של מערכת הביטחון הישראלית, שהתירה לצוותי טלוויזיה לבקר בבתי הכלא, או בעת מתן גזרי דין בבתי משפט צבאיים – שברוב המקרים היו עונשי מאסר עולם. רק אחרי החתימה על הסכם אוסלו ראיתי אסיר פלסטיני מקרוב, פנים מול פנים, בלי כאפייה שהסתירה את פניו. בן אדם.
זה היה סופיאן אבו זיידה, שמאז הפך לחבר קרוב. הימים היו ימים של אושר ותקווה. מי שהוגדרו במשך שנים כמחבלים, רוצחי ילדים ואזרחים, הפכו בעלי ברית לתהליך קשה ומורכב להשבת האמון בין הצדדים אחרי מאה שנים של אלימות. גם בקרב הפלסטינים שררה אז תחושת אופוריה. שחרור האסירים נתפס ברשות הפלסטינית, שעשתה אז את צעדייה הראשונים, כחילופי שבויים השבים לביתם בסוף המלחמה.
מחוץ לכלא עזה אבו זיידה דיבר איתי בעברית רהוטה, והתגאה על חברותו בתנועת הפתח שחתמה זה עתה על הסכם שלום עם ישראל.
"מניין העברית הרהוטה שבפיך, איפה למדת?" שאלתי בתדהמה. "בבית הספר הטוב ביותר", הוא ענה, "בפקולטה ללימודי עברית בבתי הכלא שלכם." מחוץ לשערי הכלא הוא המתין לחברו הישאם עבד אל ראזק, שנשפט למאסר עולם ועמד אף הוא לצאת לחופשי, כמו רוב אסירי הפתח ושאר הארגונים מלבד חמאס והג'יהאד האיסלאמי שהתנגדו להסכם.
