מפלגת העבודה רוצה שלטון

מפלגת העבודה הקימה את מדינת ישראל. ראשיה היו "האבות המייסדים" של המדינה הצעירה, עמודי תווך מרכזיים של התנועה הציונית. הימין הישראלי היה באותן שנים נידח, זניח, שולי בדברי ימיה המוקדמים של ישראל.

מפלגת העבודה החזיקה את הגה השלטון של המדינה הצעירה ב-29 השנים הראשונות לקיומה, עד המהפך ההיסטורי של מנחם בגין ב-1977. שלושה עשורים בהם נדמה היה שישראל שייכת למפלגת העבודה, רשומה על שמה בטאבו, מזוהה עמה לחלוטין. דוד בן גוריון, הג'ורג' וושינגטון שלנו, היה המנהיג הראשון. אחריו באו משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין ושמעון פרס. זה היה דור הנפילים. מצבה חיה, פעילה ובועטת שלו עדיין ניצבת בגאון בבית הנשיא בירושלים, בדמותו הבלתי נלאית של שמעון פרס, בן ה-90.

מאז המהפך של בגין ועד היום, לאורך 36 שנה, שבה העבודה לשלטון רק פעמיים, ולתקופות קצרות: יצחק רבין ב-1992, אהוד ברק ב-1999 (שהופל מהשלטון אחרי פחות משנתיים). שמעון פרס זכה לכהן שנתיים כראש ממשלה בשנות השמונים, בממשלת הרוטציה המפורסמת (שנתיים לו, שנתיים ליצחק שמיר).

חוץ מזה, 29 מתוך 36 השנים שחלפו מאז 1977, היו שייכות לימין הישראלי. מנחם בגין, יצחק שמיר, בנימין נתניהו, אריאל שרון, אהוד אולמרט (שבא משורות הימין ושבר שמאלה) ושוב, בנימין נתניהו. הימין, אגב, מעולם לא הדיח בעצמו את מנהיגיו. בגין משל עד שהתייאש ופרש, שמיר שלט עד שהפסיד לרבין בבחירות, שרון משל עד שקרס בעקבות אירוע מוחי, נתניהו הנהיג את הליכוד עד שהפסיד בבחירות ב-1999 ופרש, כדי לחזור ולהנהיג את המפלגה (2009) גם היום. הליכוד מכבד את מנהיגיו, נותן להם חופש פעולה, הולך אחריהם (אם כי ממרר להם את החיים תוך כדי), אבל לא מדיח אותם. בליכוד, המנהיגים פורשים בכוחות עצמם.