מי שמחפש במלוא הכנות עדויות לכך שההנהגה הפלסטינית רצינית בכוונותיה להגיע להסכם שלום עם ישראל ימצא אותן בשפע. למעשה, העדויות לכך רבות כל כך, שזה עלול להציג את הצד הפלסטיני כחלש, להוט ואפילו נואש. אבל זו תהיה פרשנות מוטעית לעמדה אחראית ועקרונית, המבוססת על מה שנתפס בעיני ההנהגה הפלסטינית כאינטרס המרכזי של עמי האזור, ובראש ובראשונה של העם הפלסטיני.

המבחנים החוזרים ונשנים והניסיונות להרים את הרף, תוך הצבת דרישות חסרות היגיון כדי לבחון את כוונותיהם של הפלסטינים, אינם מועילים ומאיימים על מה שעשויה להיות ההזדמנות האחרונה לחתום על הסכם שלום המבוסס על פתרון שתי המדינות. אי אפשר להתייחס ברצינות לתביעה מהפלסטינים שיאמצו את השקפת העולם הציונית. דוגמה בולטת לכך היא הדרישה שיכירו בישראל כמדינה יהודית.

הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) מכיר בקיומה של מדינת ישראל זה עשרים שנה ויותר - אף על פי שישראל אינה משיבה באותה המטבע ואינה מכירה במדינת פלסטין - ובכל זאת הוסיף ראש הממשלה בנימין נתניהו את הדרישה להכרה במדינה היהודית כעוד תנאי מקדים לכל הסכם עתידי. נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שמציג תנאי כזה, שכולם מבינים את משמעותו האמיתית - ניסיון לחתור תחת המשא ומתן ולוודא שלא יושג הסכם.

בלי לדעת מה באמת קורה בסבב השיחות הנוכחי, אנסה להסביר מדוע אין מקום לדרישה שכזו סביב שולחן המשא ומתן. זו פשוט דרישה מפלה, שמעניקה לכל היהודים זכות בלעדית ומולדת לחיות בפלסטין, בזמן שהפלסטינים חיים בפלסטין רק משום ש"המדינה היהודית" נותנת להם רשות לעשות זאת, ולא משום שזו זכותם המולדת. אם יכירו בישראל כמדינה יהודית, הפלסטינים בעצם יודו בכך שנוכחותם בפלסטין מעולם לא היתה לגיטימית. אבל זה, כמובן, לא בא בחשבון, והפלסטינים לעולם לא יסכימו לכך.