חאמד בן ח'אליפה אל ת'אני הפתיע את העולם הערבי כולו. בשיא כוחו והשפעתו, לאחר 18 שנות שלטון סוערות,  העביר האמיר בן ה-61 של קטאר את השרביט לידי בנו השני, הנסיך תמים בן ה-33.

הרמז הראשון לפרישה  ניתן לפני כשבועיים [11 ביוני] ע"י מוחמד בלוט בעיתון אל ספיר, ופורסם גם כאן באל-מוניטור.

מאז ועד להכרזה הרשמית נותרו הרבה שאלות פתוחות הנוגעות לעיתוי הפרישה ולסיבתה. אחת מהן היא, האם הבן הצעיר יצליח להיכנס לנעליו של אביו, ולהמשיך במדיניותו, שהצעידה את הנסיכות הקטנה למעמדה כבעלת השפעה גדולה על העולם הערבי?

בן ח'אליפה אל ת'אני הבין בדיוק את חולשתה של קטאר, מעצם היותה מדינה קטנה, אך עשירה ובעלת משאבים אדירים. כדי שאיש לא יחמוד אותה - כפי שחמדה עיראק את כוויית ב-1991 - הוא הבין כי חובה עליו להנהיג מדיניות נבונה שתבנה סביב האמירות הפגיעה חומות עבות של הגנה, ותרחיק ממנה סיכונים ואיומים. לקטאר יש קשרים טובים עם איראן, והם אף חולקים עימה שדה גז טבעי משותף. האמיר פיתח ושימר קשרים טובים עם "האחים המוסלמים" במצרים בפרט, ובעולם הערבי בכלל, כי זיהה מיד שהם הכוח העולה והחשוב במאה העשרים ואחת בעולם הערבי הגועש. במקביל, הוא שומר על מדיניות חוץ פתוחה עם מדינות המערב, ובעיקר עם ארצות הברית, הרואה בקטאר בעלת ברית אסטרטגית ממעלה ראשונה. הבסיס הימי האמריקאי הגדול בקטאר הוא ערובה חשובה מאין כמוה להגנתה של קטאר מפני סכנות לא צפויות. בשנתיים האחרונות קטאר הפכה לגורם משמעותי במה שמכונה "האביב הערבי". היא תומכת באופן גלוי במורדים הסוריים, ומממנת את חימושם. אחד הזרזים המשמעותיים של "האביב הערבי"  היה רשת אל-ג'זירה, שלטענת רבים במזרח התיכון הייתה מגויסת להפיכות שיצאו לפועל מתוניס ועד סוריה.  אל-ג'זירה היא, למעשה,  ה"בייבי" שהקים האמיר הפורש, ובאמצעותה הטיל את חיתתו על שליטי ערב.