בבחירות 2009 גילו מנהלי הקמפיין של ציפי לבני, אז יו"ר קדימה ושרת החוץ, שהמועמדת שהריצו צוברת אהדה הולכת וגוברת בין חברי הקהילה הגאה. הם הבינו מיד שלחיבוק הזה יש ערך אלקטורלי.
היה זה חיבור נושא רווחים עבור שני הצדדים: לבני הרוויחה תמיכה אקטיבית של קבוצת כוח בעלת אחיזה בתקשורת, וחיזקה את תדמיתה כלוחמת למען ערכים ליברלים. הקהילה הגאה, מצידה, הרוויחה נציגה בכירה בפוליטיקה הלאומית, ראש המפלגה הגדולה ביותר (קדימה מנתה אז 29 מנדטים) שגם מתמודדת על ראשות הממשלה.
לבני בישרה עידן חדש בקשר בין הפוליטיקאים הישראלים לקהילה הגאה - היא הצליחה לשבור את "מחסום השמאלנות". עד אז, נציגי הקהילה בכנסת היו פוליטיקאים ממפלגות השמאל, בעיקר ממרצ. והנה, לראשונה, הם זכו לתמיכה ממנהיגת המרכז הפוליטי. ועוד מאחת שגדלה בבית ימני "אדוק". בעולם הפוליטי של אותם שנים לא היה זה מחזה נדיר לשמוע את יו"ר ש"ס, אלי ישי, מסביר בכל הזדמנות ש"ההומואים ולסביות הם אנשים חולים", ופוליטיקאים מהימין העדיפו להחריש מול ההסתה כדי לא "לאבד את החרדים". ציפי לבני זיהתה את נפלאותיה של קבוצת הכוח הזאת, והייתה עבורה השגרירה המושלמת.
פוליטיקאים, כדרכם, ברגע שמזהים מרכזי כוח אלקטוראליים הם מתבייתים עליהם. וכך הפכו, מאז בחירות 2009, חברי הקהילה הגאה ליעד לחיזור. והם, שבמשך שנים הורחקו מהמייניסטרים הפוליטי, התמסרו מיד. בליכוד הוקם, לראשונה, "תא גאה", ובמערכת הבחירות האחרונה נראו פוליטיקאים במסיבות של הקהילה, הרבו להיפגש עם נציגיה ולא שכחו מייד אחר כך להוציא הודעות לתקשורת.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
