בסוף, הכול חוזר אל אותה סיסמא מנצחת שליוותה את נפתלי בנט בשנה האחרונה במסעו ממחוזות אלמוניות כמעט מוחלטת אל הפסגה שאליה העפיל בבחירות האחרונות. “משהו חדש מתחיל”, הבטיח בנט הצעיר לחברי מפלגתו, כשהתמודד בפריימריז על הנהגת “הבית היהודי” מול מנהיגות וותיקה ומאובנת. “משהו חדש מתחיל”, הבטיח בנט במערכת הבחירות הכללית למאות אלפי בוחרים ישראלים, שהשתכנעו כי הצעיר הערכי והרענן מייצג זן חדש וחיוני של הציונות הדתית - אחרי שנים ארוכות שבהן הדתיים לאומיים התבטלו בפני החרדים יותר משניסו למלא את תפקידם ההיסטורי ולגשר בין הדתיים לחילוניים, בין הדת למדינה. כעת עליו לפרוע את השטר, ולהוכיח שאכן משהו חדש התחיל.  

בשנותיה הראשונות של המדינה, ייצגה הציונות הדתית את פניה היפות של הדת. בשעה שהאוכלוסייה החרדית מיהרה להסתגר בגטאות משלה ולהתבדל לחלוטין מהחברה הישראלית הכללית, ניסו בני הכיפות הסרוגות להכיל את שני העולמות. גם תורה וגם עבודה, גם לימוד בישיבה וגם שירות בצבא, גם תפילה בבית הכנסת וגם סרט טוב בקולנוע. היטיבו לייצג את השילוב הזה מנהיגיה הראשונים של המפד”ל, המפלגה הדתית לאומית. אנשים כחיים משה שפירא ויוסף בורג שכל התנהלותם והווייתם שידרה מתינות ונועם.

מלחמת ששת הימים נתנה את האות לשינוי היסטורי. דור הכיפות הסרוגות זנח את ה"לאומיות" לטובת ה"לאומנות". הציונות הדתית נרתמה לקידום מאסיבי של מפעל ההתנחלות בשטחים. והמפד”ל, שקודם לכן כרתה ברית היסטורית עם מפלגת העבודה על גלגוליה השונים, חדלה מלהיות גשר, והפכה למפלגת ימין מובהקת.

יחד עם ההקצנה המדינית, חלה גם הקצנה הדתית. הדתיים-לאומיים הפכו, בחלקם, לחרדים לאומיים, ואת מקומה של ההנהגה המתונה תפסה קבוצה מצומצמת של פוליטיקאים ורבנים. תהליך ההקצנה הזה נמשך גם בשנים האחרונות כאשר הפוליטיקאים הדתיים-לאומיים, במהלך מודע ורצוני, העניקו לרבנים את זכות המילה האחרונה. וכך, ממש כמו במפלגות החרדיות - ובניגוד מוחלט לייעודה ההסטורי - הפכה הפוליטיקה הציונית-דתית לפוליטיקה של רבנים. הרבנים קבעו, הרבנים החליטו, והפוליטיקאים, אפורים ונרפים, שימשו מרצון כקבלני הביצוע.