ושוב ישראל הייתה זו שקבעה מי ינהיג את תנועת חמאס. ביום שני השבוע בקהיר נבחר ח'אלד משעל, פה אחד, לראש הלשכה המדינית של התנועה; למנהיגה והקובע הראשי של מדיניותה בפועל. רק לפני כשנה הכריז משעל בעת כינוס חברי הלשכה המדינית בחרטום כי לא יתמודד יותר על התפקיד, ולמעשה הודיע על פרישתו. 'עייפתי', הוא אמר, 'אך אמשיך להיות חייל נאמן בצבא המילואים של חמאס'. למשעל, אכן, היו סיבות רבות באותו זמן להודיע על פרישה. אף אחת מהן אינה קשורה לתשישות. סביר יותר כי לנוכח ההתנגדות מצד מנהיגי התנועה בעזה לקו המדיני שקידם, הוא חשש מהפסד בהתמודדות.

ד"ר מחמוד א- זהאר, ובמידה רבה גם איסמעיל הנייה,  התנגדו לקו הפשרני שנקט, שבא לידי ביטוי בהכרזתו בשיחות הפיוס עם אבו מאזן בקהיר, כי חמאס יעבור מ"מאבק מזויין"  ל"התנגדות עממית", בסגנון האביב הערבי. משעל העריך, ובצדק, כי מאבק מזויין, פיגועים וירי רקטות קסאם או גראד לעבר ישראל לא יביאו לשינוי במעמדו של החמאס. הוא הבין שישראל היא עובדה קיימת ושצריך ללמוד לחיות עימה. הבעיה שלו הייתה שתפיסה זו הייתה בלתי לגיטימית, כמעט מוקצה, בין חבריו להנהגה. במילים אחרות, משעל היה כמעט "סוס מת" מבחינה פוליטית.

אבל אז, בדיוק במהלך הבחירות של צירי הלשכה המדינית של התנועה, הגיע מבצע עמוד ענן ושינה את המצב מעיקרו. הבחירות הושהו וגם התנאים השתנו. חמאס יצא מהמבצע מחוזק, לפחות בדעת הקהל הפלסטינית והערבית, ונתפס כריבון בשטח שהצליח לעמוד בכבוד מול כוחה הצבאי של ישראל. גם אם בסתר ליבו יודע משעל היטב - כמו גם איסמעיל הנייה,  מוסא אבו מרזוק וד''ר מחמוד א-זאהר - שאם ישראל  הייתה מפעילה את כל הכוח שברשותה הדברים היו נראים אחרת, עדיין- הרקטות ששוגרו לעבר ת"א וירושלים והאזעקות שהורידו מיליוני ישראלים למקלטים תרמו לחמאס ולתומכיו את הדבר האחד שהם היו זקוקים לו יותר מכל: תחושת גאווה.

אחרי מבצע עמוד ענן והרוח הגבית שקיבלה התנועה ממצרים, קטאר, תוניסיה ומדינות ערביות אחרות, הרגיש ח'אלד משעל שעזה נפתחה לעולם וכי יש סיכוי שיצליח להתקבל בזירה הבינלאומית ולפרוץ את המצור שהטילה ישראל על עזה ועל שלטונו. חמאס מחוזק זה בדיוק המתכון שיכול להוביל, לדעתו, למיסודה כתנועה מובילה במפה הפוליטית הפלסטינית ולקריאת תיגר על אש"ף כנציג הלגיטימי והבלעדי של הפלסטינים. עכשיו כבר איש בעולם הערבי לא יכול היה לחלוק על העובדה שחמאס היא תנועה מקובלת.