"הביקור הזה משקף את מעמדה העולה של ישראל בין העמים", כך חגג השבוע [25 בנובמבר] ראש הממשלה בנימין נתניהו את "הביקור ההיסטורי" של נשיא צ'אד, אידריס דבי, בישראל. למחרת קיבל נתניהו את פניו של נשיא צ'כיה מילוש זמאן, שהתבדח כי מכיוון שאינו דיקטטור, לצערו, הוא אינו יכול להתחייב לגבי העברת שגרירות ארצו לירושלים.

השבוע התבשרנו גם שמאחורי הקלעים מתפתח רומן דיפלומטי בין נתניהו לשליט סודאן עומאר אל-באשיר, שנושא על גבו צו מעצר בינלאומי בגין פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. הגיע הזמן שגם הדיקטטור האפריקאי הזה ישלם לישראל במטבע דיפלומטית על יחסי הציבור שהיא עושה למענו בוושינגטון. וכמו שישראל מעניקה לסודן שירותים דיפלומטיים, היא מעניקה גם שירותים אחרים (כגון נשק) למדינות אחרות. לא בכדי אמר האורח מצ'אד, "יש לנו מאבק משותף ברעה החולה של המאה הזו שזה הטרור."

תחקיר מוסף "הארץ" [19 באוקטובר], שהתבסס על כמאה מקורות ב-15 מדינות, גילה שאחד התסמינים של הרעה החולה הזאת הוא שימוש שעושים רודנים ברחבי העולם באמצעי ריגול תוצרת ישראל לצורך מעקב אחרי מתנגדים פוליטיים ופעילי זכויות אדם. במילים אחרות, מעודנות יותר, אלה שנתניהו עצמו השתמש בהן השבוע: "רואים מדי שבוע את ההתממשות של התפיסה שלנו, של טיפוח העוצמה הכלכלית-טכנולוגית, לצד העוצמה הביטחונית-מודיעינית, לקבל את העוצמה המדינית-דיפלומטית".

התפיסה של נתניהו היא ייצוא נשק וסייבר לרודנים + יחסי ציבור לדיקטטורים = ביקורים מתוקשרים + יחסי ציבור לנתניהו. במשוואה שלו אין מקום לכיבוש, להתנחלויות ולקיפאון המדיני. תרועות הניצחון שליוו את מסעותיו של נתניהו לעומאן (בסוף אוקטובר) ולבודפשט (ביולי 2017) וקבלות הפנים הנלהבות בישראל למנהיגי צ'אד וצ'כיה, באות ללמדנו שרק נתניהו יכול בעת ובעונה אחת לטפח את מפעל ההתנחלויות ולהנציח את הכיבוש, לחסל את התהליך המדיני, לטפח את יחסיה של ישראל עם אירופה ולפרוץ את החרם הערבי-מוסלמי.