ישראל פולס

השכול והכישלון של קהילת הלהט"ב

p
המחבר
בקצרה
ביום למחרת עצרת המחאה נגד פשע השנאה במצעד הגאווה בירושלים, כלי התקשורת התמקדו בפוליטיקאים מהימין שסיפרו איך השתיקו אותם בעצרת, במקום באלימות נגד קהילת הלהט"ב. זהו הכישלון של ראשי הקהילה, שהפכו את מאבקם הצודק לוויכוח בין שמאל לימין.

הסמיכות בין פיגוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים ביום חמישי (30 ביולי), שבו נרצחה הנערה שירה בנקי בת ה-16, לבין רצח התינוק עלי דוואבשה, בן שנה חצי, בכפר דומא שליד שכם כמה שעות לאחר מכן, יצרה חיבור בין המקרים בשיח הציבורי בישראל.

בשני המקרים מדובר בפשע שנאה שהרג ופצע חפים מפשע. במצעד הגאווה מבצע הפשע נתפס, ולמרבה התדהמה והמחדל התברר כי מדובר בחרדי ישי שליסל, שעד לפני שלושה שבועות ריצה עשר שנות מאסר על דקירתם של שלושה בני אדם במצעד הגאווה בירושלים ב-2005. שליסל, שליח האל בעיני עצמו, הוא ג'יהאדיסט לכל דבר. "באתי לרצוח בשליחות השם. לא תיתכן תועבה כזאת בארץ", צעק כשהניף את סכינו במצעד של 2005. בכלא, כך התברר, אמונתו הקיצונית רק התחזקה. אילו המשטרה היתה מגלה מעט יותר עירנות, הוא כנראה לא היה מצליח לבצע שוב את אותו מעשה, ונערה בת 16 לא הייתה מקפחת את חייה.

במקרה של הכפר דומא, עדיין לא ברורה זהותם של רוצחי התינוק שתכננו להוציא להורג בשריפה משפחה פלסטינית שלמה, כנראה בתגובה על החלטת בית המשפט להרוס שני בתים בבית אל באותו שבוע. על פי הערכות, מבצעי פשע השנאה הזה הם יהודים, ככל הנראה דתיים, המונעים מנקמה ואמונה משיחית. בשב"כ מעריכים כי מדובר בפעולה שתוכננה מראש, אך לא היה לגביה כל מידע מודיעיני. גם כאן מבצעי הפיגוע הם ג'יהאדיסטים יהודים, טרוריסטים לכל דבר, שמדינת ישראל בשנים האחרונות אינה פועלת נגדם בנחישות הראויה. מסתבר שבכל מה שקשור למניעה, לאכיפה ולחקיקה, הממשלות האחרונות אינן רואות בטרור היהודי בעיה חמורה כמו בטרור הפלסטיני.

עם זאת, המכנה המשותף לשני האירועים האלה מוגבל לביקורת הזאת, וההשוואה ביניהם צריכה להסתיים כאן. האצבע המאשימה שהופנתה בימים האחרונים כלפי הימין בכללותו, כאחראי לשני הפיגועים הללו, אינה משרתת את המאמץ למיגור האלימות ואינה מקדמת את הקהילה הלהט"בית בישראל.

הטרור היהודי כלפי משפחת דוואבשה הוא תולדה של חידלון מנהיגותי ממושך, שהתקיים גם בשתי הממשלות הקודמות שבהן ישבו מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק, יש עתיד בראשות יאיר לפיד והתנועה של ציפי לבני. הפיגוע בדומא הוא חלק מסכסוך לאומי רב שנים ונפיץ. לעומת זאת, המאבק הגאה בישראל, מבלי לגרוע מחשיבותו, הוא מאבק אזרחי של קבוצה על זכויות והכרה, שמבחינות רבות התקדם בעשור האחרון - גם אם ההתקדמות היא בעיקר בתחום המודעות ובפתיחות של המערכת הפוליטית יותר מאשר בחקיקה.

חברי הקהילה הלהט"בית בישראל אמנם מופלים לרעה בכל הנוגע לזכויות בסיסיות הנובעות מסירוב המדינה להכיר בנישואים חד-מיניים, דבר שפוגע במתן הטבות כלכליות ובזכות לפונדקאות, אולם מצד שני מדובר בקהילה רבת עוצמה ונוכחות בחברה הישראלית - גם במסדרונותיה של ממשלה ימנית. מי שמכניס לדיון בגורלה של הקהילה הזאת ממד פוליטי של ימין ושמאל פוגע במאבקה. לכן, הדרתם של הפוליטיקאים מהבית היהודי מעצרת הקהילה הגאה בתל אביב במוצאי שבת (1 באוגוסט) וקריאות הבוז אז לשר יובל שטייניץ מהליכוד אינן מובנות.

יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, שהיה בדרכו לנאום בעצרת, התבקש שלא להגיע משום שסירב לחתום על טופס התחייבות לפעול בכנסת לטובת הקהילה. ח"כ ינון מגל, שכבר הגיע למקום, גורש משם. לא לבנט ולא למגל היה רווח פוליטי כלשהו לגרוף מהשתתפותם בעצרת הזאת, כך שאי אפשר לחשוד בכנות כוונותיהם. אולם דווקא תגובתם של חברי הקהילה הלהט"בית שיחקה לידיהם. במקום לאפשר לפוליטיקאים מהבית היהודי להזדהות עם המאבק ועם הכאב בצל אירוע הדקירה בירושלים, מנהיגי הקהילה הלהט"בית בעצמם הפכו לסוג של בריונים. ביום למחרת העצרת, במקום לדבר על האפליה והאלימות כלפי חברי הקהילה, על מדיניות ועל חקיקה, סדר היום התקשורתי התמקד בפוליטיקאים מהימין שסיפרו איך השתיקו אותם.

זו לא חוכמה גדולה לחבק את ציפי לבני, זהבה גלאון ויצחק הרצוג, לאפשר להם לנאום וגם למחוא להם כפיים. חוכמה גדולה יותר היא לנסות לרכך את מפלגת הבית היהודי, שמאז 2013 התגלתה כמכשול הגדול ביותר בפני חקיקה פרו-להט"בית. למעשה, הבית היהודי הצליחה לסכל כמעט כל חוק שנועד להטיב עם הציבור הגאה, כשבממשלה הקודמת שרת המשפטים לבני ויאיר לפיד, עם 19 המנדטים של יש עתיד מאחוריו, לא הצליחו לעמוד מול אורי אריאל.

לפיד, מתברר, עשה אז שגיאה חמורה כשאפשר בהסכם הקואליציוני זכות וטו לבית היהודי בנושאי דת ומדינה, ובכך פגע קשות ביכולתו לקדם חקיקה גאה בממשלה ללא החרדים. אילו לפיד היה מתנהל אחרת והיה מחויב במעשיו, ולא רק בנאומיו, כלפי הקהילה הגאה, ייתכן שהממשלה הקודמת הייתה עושה היסטוריה בחקיקה להט"בית.

דווקא גלעד ארדן, שר הפנים מהליכוד, מפלגה ימנית-מסורתית, פעל במלוא הכוח באפריל האחרון כדי להביא לישראל את תינוקות הפונדקאות שהיו בסכנת חיים בעקבות רעש האדמה בנפאל - מרביתם ילדיהם של זוגות חד-מיניים. הוא עשה זאת מתוך ממשלת ימין. החרדים לא פצו פיהם, גם לא חברי הבית היהודי. שר הביטחון משה יעלון מהליכוד מניף פומבית את דגל המאבק למען נישואים חד-מיניים, אף שהוא נטוע עמוק בימין האידיאולוגי. ברשימת הליכוד לכנסת ממוקם יחסית גבוה עו"ד אמיר אוחנה, הומו מוצהר, ובמפלגה ישנו תא גאה פעיל ואפקטיבי. לכן, המאבק של הקהילה הגאה אינו מאבק אידיאולגי בין ימין לשמאל, אלא מאבק סקטוריאלי של קבוצה חזקה שפועלת בשנים האחרונות באקלים פוליטי נוח ואוהד יחסית. עם פעילות פוליטית נכונה הם יוכלו לרשום לא מעט הישגים לקהילה שלהם.

Continue reading this article by registering and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • Archived articles
  • Exclusive events
  • The Week in Review
  • Lobbying newsletter delivered weekly
נמצא ב: ultra-orthodox, terrorism, lgbt, israeli politics, habayit hayehudi, gay rights, crime, beit el

מזל מועלם היא פרשנית באתר אל-מוניטור לנושאים פוליטיים, וחברתיים פנים ישראליים.

בין השנים 2011-2003 היא שימשה ככתבת הפוליטית של עיתון הארץ, ולאחר מכן הצטרפה למעריב, ככתבת הפוליטית הבכירה וכבעלת טור פוליטי שבועי. במקביל מזל מועלם מגישה תוכנית טלוויזיה שבועית בנושאים חברתיים בערוץ הכנסת.

מזל מועלם היא ילידת מגדל העמק, והחלה את הקריירה העיתונאית שלה במהלך שירותה הצבאי ככתבת במחנה.
היא בעלת תואר שני בלימודי בטחון (במסגרת החוג למדעי המדינה) מאוניברסיטת תל אביב.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept