ישראל פולס

פרשת אברה מנגיסטו: לא בהכרח גזענות

p
המחבר
בקצרה
פוליטיקאים ופרשנים מיהרו להפוך את היעלמותו בעזה של אברה מנגיסטו לפרשה של גזענות ממסדית. האמת העגומה היא שהיחס הנוקשה והמזלזל מצד נציגי המדינה אל משפחות הנעדרים והחטופים אינו נשמר רק לאתיופים.

"המשפחה מעוניינת להוריד פרופיל, והעבירה מסר חד משמעי שלא להפוך את בנם לחלק מהמאבק החברתי של האתיופים. גם ככה הדברים יצאו מפרופרציה". את הדברים הללו אמר לאל-מוניטור גורם המקורב מאוד למשפחת מנגיסטו מאשקלון, שבנה אברה מוחזק לטענת ישראל ברצועת עזה. בחודשים האחרונים הגורם מלווה את בני המשפחה במאמציהם מול השלטונות להביא לשחרורו של אברה, צעיר ממוצא אתיופי הסובל ממצוקה נפשיות, שלפני עשרה חודשים עבר ביוזמתו את הגבול לרצועת עזה. דבר היעדרו הועלם מהציבור, והוסתר אפילו משרי הקבינט המדיני-ביטחוני, באמצעות צו איסור פרסום גורף.

מאז הסרת צו איסור הפרסום ביום חמישי (9 ביולי) לבקשת כלי תקשורת, פוליטיקאים ועיתונאים רבים תיארו את מוצאו האתיופי של מניגסטו כסיבה העיקרית לכך שהמדינה שמרה בסוד את היעלמותו. טורי פרשנות מנומקים הסבירו מדוע צבע עורו של הצעיר הוא הגורם לכך שראש הממשלה בנימין נתניהו לא עשה די כדי להביא לשחרורו. בידיעות אחרונות, למשל, כינו את מנגיסטו בכותרת ענק "השבוי השקוף". פרשן בעיתון הסביר כי "אם היו קוראים לו רבינוביץ'" המצב כבר היה אחר.

סמיכות הזמנים בין פרסום דבר היעלמותו של מניגסטו לבין מחאתם המוצדקת של בני העדה האתיופית כלפי הממסד, אשר התפרצה לפני כחודשיים במרכז תל אביב, הפכה את החיבור בין שני הסיפורים האלה לקל מדי, ואולי אפילו בלתי נמנע. בלי להשקיע מחשבה רבה, ובלי להתחשב בנסיבות המיוחדות של היעלמותו של הצעיר, התקשורת והרשתות החברתיות ליבו את הלהבות באופן בלתי מידתי בעליל, תוך שהן הופכות את המקרה הזה לסיפור של קיפוח וגזענות.

לאווירה הזאת תרמה כמובן ההקלטה שבה נשמע אלוף משנה במילואים ליאור לוטן, נציגו של ראש הממשלה לענייני שבויים, מדבר אל בני המשפחה השבורה בטון מאיים ומזלזל. לוטן אמר להם כי שחרור בנם יתעכב אם ימתחו ביקורת על ראש הממשלה, ודרש שלא יקשרו את האירוע למחאת האתיופים. "אני אגיד לכם את זה בצורה הכי קשוחה שיש: מי שיעמיס על אברה את הסיפור בין העדה האתיופית לבין מדינת ישראל ישאיר אותו עוד שנה בעזה", פסק לוטן.

העובדה שמשפחת מנגיסטו היא משפחה מוחלשת, שהאב והאם העומדים בראשה בקושי מדברים עברית, חיים בעוני ואינם מסוגלים להיאבק בכוחות עצמם לשחרור בנם, הפכה את השיחה המוקלטת לחומר נפץ חברתי בידי התקשורת ובהמשך ביתר שאת ברשתות החברתיות. לוטן, קצין רב זכויות בשירותו הצבאי, הפך ברגע אחד לאויב העם. הוא הושמץ והועלה על המוקד באינספור תגובות פוגעניות בפייסבוק, ופוליטיקאים קראו לראש הממשלה להדיחו.

אין ספק שדבריו של לוטן היו נגועים בפטרונות ובחוסר רגישות קיצוני, אולם נדרשת עוד כברת דרך לפני שניתן להרשיע אדם בגזענות. למרבה הצער, בלהט הרגע הפוליטקאים מהאופוזיציה מיהרו לחרוץ גורלות ולהתסיס עוד יותר את האווירה הטעונה.

ביום שישי (10 ביולי) הגיע לוטן יחד עם בנימין נתניהו אל בית המשפחה באשקלון והתנצל בפני בני המשפחה והתקשורת. גם בני המשפחה חשו שהעניינים יצאו מפרופורציה. במשך עשרת החודשים האחרונים מאז תחילת הפרשה, לוטן ביקר בביתם לפחות שש פעמים והיחסים ביניהם היו בסך הכל טובים. לדברי הגורם המקורב למשפחה, לוטן נהג בהם באנושיות ובסבלנות.

הרבה טעויות נעשו בפרשה הזאת מצד המדינה, בראשן ההסתרה מחברי הקבינט המדיני-בטחוני. אבל הטענה כי הצעיר הופקר בגלל מוצאו, בעיקר כשהיא נרמזת על ידי פוליטיקאים, היא פופוליסטית ומתסיסה. האמת העגומה היא שהיחס הנוקשה והמזלזל מצד נציגי המדינה אל משפחות הנעדרים והחטופים אינו חדש, ואינו נשמר רק לאתיופים.

נועם שליט, אביו של החייל גלעד שליט, סיפר בסוף השבוע לערוץ 2 את הדברים הבאים: "גם אנחנו נתקלנו ביחס משפיל ומעליב ואנחנו לא יוצאי אתיופיה… גם לנו נתנו תחושה שאם נעשה רעש הדבר עלול לפגוע בשחרור בננו". גם פרחיה היימן, אחותו של יהודה כץ, מנעדרי הקרב בסולטן יעקב במלחמת לבנון הראשונה, אמרה ביום שישי בראיון לרשת ב' דברים דומים: "במשך חמש שנים שתקנו והיה אסור לנו לדבר. אנחנו לא אתיופים, וליאור לוטן והממשלה והעומד בראשה לא נהגו אחרת בחיילים שלנו".

לאורך השנים מדינת ישראל נדרשה פעם אחר פעם לסוגיית שחרור מחבלים בתמורה לשחרור חיילים שבויים או החזרת גופות חיילים. במקרה אחד שילמה ישראל מחיר כבד על החזרת אזרח שבוי, אלחנן טננבאום, בעסקה שנויה במחלוקת עם חיזבאללה. אולם נדמה שרק בעסקת גלעד שליט ב-2011, התחושה בציבור הייתה שהמדינה איבדה את היכולת לקבל החלטות רציונליות אל מול הלחץ שמפעילה משפחתו של חייל אחד. יותר ויותר גורמים בחברה הישראלית הבינו שהבטן הרכה הזאת תגרום לארגוני טרור להתמקד בניסיונות לחטוף חיילים.

בעקבות כך הוקמה ועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, שניסתה לשרטט קווים מנחים למדינה בהתנהלות עתידית במו"מ לשחרור שבויים. ב-2012 הוגשו מסקנותיה, ששרטטו ארבע מדרגות למחויבות המדינה לאזרחיה בסדר יורד של חשיבות: חייל שנשבה בפעילות מבצעית, ישראלי שנפל בשבי עקב פעילות טרור, אזרח ישראלי שחצה בטעות את הגבול ונפל בשבי, ורביעית והנמוכה ביותר, אזרח שעבר מרצונו את הגבול. במקרה הזה, על פי ההמלצות, המדינה לא צריכה לשחרר מחבלים. המקרה של מנגיסטו מתאים כנראה למדרגה הרביעית. כך גם המקרה של אזרח בדואי לוקה בנפשו, שנעדר אף הוא בעזה מזה כמה חודשים, ובית המשפט אסר לפרסם את זהותו.

באווירה שנוצרה, כשהפרשה נצבעה בצבעים של מאבק עדתי אמוציונלי ומנגיסטו הפך למעין סמל לקיפוח, ראש הממשלה יתקשה לפעול על פי המלצות הוועדה שאמורה הייתה לפתור את חולשתה של ישראל בסיטואציות כאלה.

Continue reading this article by registering and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • Archived articles
  • Exclusive events
  • The Week in Review
  • Lobbying newsletter delivered weekly
נמצא ב: prisoners deal, media ban, kidnapping, israeli politics, gaza strip, freedom of press, ethiopians, discrimination

מזל מועלם היא פרשנית באתר אל-מוניטור לנושאים פוליטיים, וחברתיים פנים ישראליים.

בין השנים 2011-2003 היא שימשה ככתבת הפוליטית של עיתון הארץ, ולאחר מכן הצטרפה למעריב, ככתבת הפוליטית הבכירה וכבעלת טור פוליטי שבועי. במקביל מזל מועלם מגישה תוכנית טלוויזיה שבועית בנושאים חברתיים בערוץ הכנסת.

מזל מועלם היא ילידת מגדל העמק, והחלה את הקריירה העיתונאית שלה במהלך שירותה הצבאי ככתבת במחנה.
היא בעלת תואר שני בלימודי בטחון (במסגרת החוג למדעי המדינה) מאוניברסיטת תל אביב.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept