ישראל פולס

כך הפכה ישראל ליצואנית סדרות טלוויזיה לארה"ב

p
המחבר
בקצרה
איך קרה שמדינה קטנה עם שוק תקשורת גוסס מספקת לטלוויזיה האמריקאית פעם אחר פעם סדרות כמו "בטיפול" ו"הומלנד", שגורפות פרסים יוקרתיים וזוכות לנתוני צפייה מעולים

אין מחלוקת על כך ששוק התקשורת בישראל, על אף היותו קטן ומצומצם, נמצא במשבר קשה. מאבק ההישרדות של גופי השידור הוא יומיומי, ערוץ 1 הציבורי בסכנת סגירה, ערוץ 10 איבד את המשקיע העיקרי שלו וכמעט נסגר בשנה שעברה, וערוץ 2 הוא היחיד שמצליח להחזיק את הראש מעל המים.

אולם בימים שבהם כל הזכיינים בגופי השידור מתקשים לעמוד במחויבויות שלהם בתחום לוח השידורים, הפורמטים והסדרות מישראל זוכים להצלחה בארה"ב. התוכן הישראלי חדר אל לב לבה של הטלוויזיה האמריקאית וזוכה להכרה. הסדרות והפורמטים הפכו לענף יצוא של ממש .

זה התחיל עם "בטיפול". סדרת הדרמה הישראלית המצליחה, על היחסים שנרקמים בין פסיכולוג למטופליו, נמכרה ב-2006 לרשת HBO האמריקאית , הופקה בארה"ב וזכתה להצלחה. זו היתה סדרה קטנה בתקציב צנוע, בסך הכל שני לוקיישנים של צילום והתבססות על טקסט עמוק ואיכותי ומשחק נפלא. בטיפול פתחה לישראלים את הדלת לשוק הטלוויזיה האמריקאי.

זה היה הישג אדיר לעולם התוכן הטלוויזיוני בישראל – אבל גם עסקה מוצלחת מבחינתה של HBO. בעונתה הראשונה זכתה הסדרה בשני פרסי אמי, ובפרס אחד מתוך חמש מועמדויות לפרס גלובוס הזהב. בעונתה השנייה הסדרה היתה מועמדת לשלושה פרסי אמי.

אחר כך נמכרו לשוק האמריקאי סדרות ופורמטים נוספים. אבל ההצלחה הגדולה ביותר היא ללא ספק "הומלנד", המבוססת על "חטופים" הישראלית, שהופקה ברשת "שואו טיים". להבדיל מבטיפול, שהסתמכה ברובה על התסריט הישראלי, חטופים שימשה רק השראה להומלנד, וכל אחת מהסדרות פיתחה קווי עלילה שונים, ולקחה את הדמויות לכיוונים אחרים.

בסדרה הישראלית דובר על שלושה חיילי מילואים הנמצאים בשבי כבר 17 שנה. בעסקת חילופי שבויים חוזרים לישראל שניים מתוך השלושה, כאשר נדמה שהשלישי לא נותר בחיים. עם הזמן מסתבר שלא רק שהוא נותר בחיים, אלא שהוא התאסלם. הסדרה עסקה רבות ביחס לשבויים החוזרים הביתה לאחר שבי ממושך, ובעיקר בשני השבויים שבמשך השנים פיתחו שפה משלהם ומערכת יחסים מורכבת.

בגרסה האמריקאית אוחדו שלושת השבויים והפכו לדמות אחת. הסדרה התמקדה בקצינת המבצעים המאמינה שהאיש הנחתים שהוחזק בשבי אל-קעאידה בעיראק הוא בעצם מחבל המאיים על ביטחונה של ארה"ב.

בראיון שהעניק להארץ אבי ניר, מנכ"ל זכיינית הטלוויזיה קשת שיצרה את חטופים, הוא תיאר כמה מההבדלים בין עולם הטלוויזיה בארה"ב לזה שבישראל:

 "המשפט השני פחות או יותר שאתה שומע ממפיקים ומנהלים אמריקאים הוא  'מה יהיה בעונה השנייה'", אמר ניר, "לפי החשיבה האמריקאית, אני בונה על חמש
עונות לפחות ולכן מחפש מותג שיכול להחזיק חמש עונות. ההחלטה הראשונה שנובעת מכך היא שהגיבור לא יכול להיות החטוף, אלא החוקר, כי זה מה שיאפשר לך עוד עונות. גם כשהסיפור של ברודי (הדמות הגברית הראשית של החטוף ששב הביתה ב'הומלנד' ג''א) ייגמר...לסדרה יהיה המשך. החשיבה הישראלית, וזה גם כוחה, הוא שיש סיפור לספר. מהבחינה הזאת הסדרות הישראליות הן כמעט כמו סרט."

הומלנד זכתה להצלחה אדירה בארה"ב. היא זכתה בפרסי גלובוס הזהב ובאמי והפכה לשם נרדף לטלוויזיה איכותית. היא הצליחה להחדיר ללב העשייה הטלוויזיונית האמריקאית את הטלוויזיה הישראלית. ומעל הכל, היא העניקה ליוצרים הישראלים תחושה שזה אפשרי, שיש להם לאן לפרוץ ולהתפתח. עם זאת, כמובן שלצד ההצלחות הכבירות היו גם כישלונות של סדרות שנמכרו לשוק האמריקאי אך נחלו כישלון חרוץ בנתוני הצפייה ובוטלו.

והיו כישלונות, שניים מהם בולטים במיוחד. פורמט הסדרה "שלוש" שנמכר והופק ברשת סי בי אס ירד לאחר שידור של שני פרקים בלבד שלא הצליחו להניב רייטינג משמעותי והגיעו למספרים מביכים. גם הסדרה "רמזור", ששודרה ברשת פוקס, ירדה לאחר עונה אחת בלבד.

המשותף לשני המקרים הוא העובדה ש "שלוש" ו "רמזור" היו מאוד ישראליות. "רמזור" היא סדרה קומית על שלושה חברים ישראלים שעולם המושגים שלהם מבוסס על ערכים ישראליים לחלוטין. ההומור התבסס ברובו על מושגים מהצבא, על חלומות של ישראלים ועל מערכת יחסים שבה החברים נפגשים כמעט יום יום וחולקים ביניהם את ההוויה הישראלית. לעומתם, "הומלנד" נגעה בנקודות רגישות ומשותפות לצופי הטלוויזיה בישראל ובארה"ב: החשש מטרור, המלחמות באפגניסטאן, בעיראק ובכל מקום אחר על פני הגלובוס, שחיילי מארינס אמריקאיים נשלחים להגן על האינטרסים של ארצות הברית ועל העולם. את ההומור הישראלי היה קשה לתרגם, לא רק מילולית אלא גם מנטלית. את החברות ישראלית שלהם, הקרבה, "האין גבולות" בחדירה לפרטיות שיצרה את ההומור והייתה שונה וזרה לתרבות ולמושגים אמריקאיים. רמזור הייתה שילוב, או נכתבה בהשראה של "סיינפלד" ושל "חברים" אך תורגמה להוויה הישראלית ולסוג החברות הישראלית , שבה נרקמות חברויות וחוויות מהשירות בצבא. "הישראליות" המופגנת ברמזור, והניסיון להתחכם ולעגל פינות בנתיבי החיים כדי להתקדם בשוק העבודה הישראלי, לא עבד בעיבוד האמריקאי . במקרה של כישלונה של "שלוש" ,שמירה על דיסטאנס היא חלק מההוויה האמריקאית כשישראלים נוהגים ב"סחבקיות" , מילה הלקוחה מהשפה הערבית ופירושה  חברות.

הסופר עוזי וייל, בין יוצרי הטלוויזיה הפוריים והאיכותיים בישראל, היה אחד מהכותבים של בטיפול והוא התסריטאי של הגרסה הישראלית לסדרה "המשרד". בשיחה עם אל- מוניטור הוא מסביר על ההבדל העיקרי בין ישראל לארה"ב בכל הנוגע לדמויות ולסיטואציות.

"ההומור שנחשב 'ישראלי', הוא פשוט ההומור העממי ביותר, שיש לו את סיכויי ההישרדות הגדולים ביותר בשוק כה קטן כמו ישראל ", אומר וייל.

"אני יכול לדבר על השוני בהומור בין ההפקות השונות של "המשרד". בגדול, גם הסדרה הבריטית שמולה עבדנו, וגם העיבוד האמריקאי, שתיהן 'קומדיות של מבוכה'. ההומור שלהן נובע מהציפייה המענגת שמישהו יגיד משהו שאסור בתכלית האיסור להגיד. כשבאנו לעשות עיבוד להומור הזה בישראל, גילינו שזו די בעיה: ישראלים ומבוכה לא הולכים ביחד. זה לא שאנחנו לא יודעים להביך. אדרבא, אנחנו מעולים בזה. אבל אנחנו לא נבוכים. אף פעם. מכלום.

"במקום זאת, בנינו קומדיה של עלילה: מה קורה כשלא רק אומרים, אלא מתנהגים עד הסוף בצורה חסרת רגישות. ''

המסקנה היא איפוא שכדי להצליח ולהפוך סדרה מצליחה ישראלית להצלחה אמריקאית צריך לחשוב ולהבין איך לתרגם זאת לניואנסים של האמריקאים. כך עשתה "הומלנד", כך היה בסדרה "בטיפול". אבל הקושי העיקרי הוא בסדרות הומור וקומדיות, שם המלאכה שונה ודורשת הבנה גדולה להבדל שבין שני הקהלים.

יוצרים ישראלים רבים גדלו על סדרות טלוויזיה אמריקאיות , סדרות משטרה, בתי משפט, בתי חולים ואפילו אופרות סבון ששודרו בכל פינה ברחבי העולם. הם צפו בקנאה על עולם הטלוויזיה האמריקאי עתיר התקציבים שכמעט הכל בו אפשרי, ולא העזו לחלום על תנאים דומים. עכשיו, הבלתי אפשרי הפך למציאות.

Continue reading this article by registering and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • Archived articles
  • Exclusive events
  • The Week in Review
  • Lobbying newsletter delivered weekly
נמצא ב: television, israeli media, entertainment, american society

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept