ישראל פולס

מלחמתו של רפעת טורק בגזענות בכדורגל

p
המחבר
בקצרה
רפעת טורק, הסופרסטאר הערבי הראשון בכדורגל הישראלי, סלל את הדרך לעשרות הערבים שמציפים את הליגות העליונות בישראל כיום - בראיון מיוחד לשלומי אלדר הוא מספר כמה קשה זה היה.

"אני לא מאמין שיש במגרשי הכדורגל בעולם עוד בן אדם אחד שסבל  מגילויי גזענות כפי שאני סבלתי", אמר רפעת (ג'ימי) טורק, כשישבנו בשבוע שעבר במסעדת באבאיה המשקיפה על חוף יפו, עיר הולדתו.

כאן, על חולות הים, התחיל טורק את דרכו ככדורגלן צמרת. היה זה אוהד של הפועל ת"א, שטורק כבר אינו זוכר את שמו, שראה אותו מכדרר בחוף הים עם חבריו והזמין אותו לאימון של הקבוצה. הוא הזמין אותו שוב ושוב, עד שטורק התרצה -  והשאר היסטוריה.

רפעת טורק הפך לסמל המובהק של קבוצת הפועל ת"א בכדורגל ולפורץ הדרך לשאר הכדורגלנים הערבים בארץ, שמציפים היום את הרכבי הקבוצות בליגות העליונות ואף מצטיינים בהן. אין כמעט קבוצת כדורגל אחת בליגת העל שאין בה לפחות שניים או שלושה שחקנים ערבים. הקבוצה היחידה שמדירה ערבים משיקולים אידאולוגיים היא בית"ר ירושלים, וזוהי נקודת התחלה טובה לשיחה.   

התיישבנו על השולחן המשקיף לים. ועוד לפני שהגיע המלצר, החל טורק במונולוג כואב. כאילו השאלה כבר ריחפה באוויר, למרות שעדיין לא נשאלה. נדמה היה שבלי מילים לחצתי על הנקודה הרגישה ביותר שלו. "אני זוכר משחקים שבהם כל הצופים באצטדיון היה קמים על רגליהם, ואני הייתי לבד מולם", מספר טורק. "כולם היו מקללים, יורקים, זורקים חפצים, כל שנייה -  בום, תפוח בום, אגס, וקללות. אין אירוע ביטחוני שקרה במדינה שלא שייכו אותו אליי. אתה זוכר את הפיגוע במלון סבוי בת"א (מארס 1975)? כמה ימים צעקו לי במגרש: 'הרגת את האנשים בפיגוע ועכשיו אתה בא לשחק?". 

ממש כך?

"כן. והשיא היה אחרי הפיגוע של המחתרת היהודית (יוני 1980) שהטמינו מטעני חבלה במכוניותיהם של ראשי העיריות בגדה. זה היה עבורי אירוע מכונן. שיחקנו באותה שבת נגד בית"ר ירושלים בבית, בבלומפילד. כל המשחק קיללו אותי. 'יא ערבי, חבל שלא הלכו הרגליים שלך כמו של בסאם שקעה (ראש עיריית שכם שרגליו נכרתו בעקבות הפיגוע). ויותר מחצי מהאצטדיון מקללים אותך, 'בסאם שקעה ובסאם שקעה', ומשמיעים קולות פיצוצים וצעקות. באותם רגעים אני ממלמל לעצמי: 'יא רב, יא רב, ( יא אלוהים – ש.א.) רק תיתן לי , רק תיתן לי.!!!!' בתחינה. אני מתפלל להכניס להם, לענות בדרך שלי. השעון רץ, ואני - כאילו הביאו אותי ממכה, מתפלל כל הזמן. דקה שמונים, בית"ר ירושלים מובילים אחד אפס, ואני מת להכניס להם גול. להשתיק אותם. דקה שמונים וחמש. ואני מתחנן 'יא רב , יא רב'. והקללות נגדי מתגברות".

מאז חלפו 33 שנים אבל הרגעים האלה בוערים בחזהו וצרובים בתודעתו כאילו התרחשו אתמול. טורק נרגש, זועם, מזדקף ומבליט את חזהו בדיוק כפי שעשה אז במשחק בין הפועל ת"א לבית"ר ירושלים. משחק שלא יישכח.  

"דקה 89. דקה 90. ואז פאול מ-30  מטר. השוער יוסי מזרחי עומד בשער של בית"ר ומציב חומה של 10 שחקנים. ואני אומר, 'יא רב', בבכי, 'יא רב, תן לי לסתום להם את הפה'. והקהל על הגדרות. אני רץ לכדור ובועט בכל הכוח, הכדור טס לעבר השער ונכנס בין החיבורים. גול. גול. נגמר המשחק. ואני באטרף. רצתי לשער 8 (השער של אוהדי בית"ר) וצעקתי: 'בסאם שקעה, הא?' ואני עומד על הרגליים, והם זורקים תפוזים ועגבניות ואני אפילו לא מתכופף. עומד זקוף. ואני בשיגעון, צועק 'בסאם שקעה', והם זורקים עליי דברים אבל אני עומד זקוף. ואני רואה את התפוז בדרך אליי, ואני מבליט את החזה , שיפגע בי - אני לא פוחד, עומד זקוף. תזרקו בלוקים אפילו, אני לא זז. זה אחד המשחקים בהם יצא לי הכל. הכל".

במסעדת באבאיה מגישים תפריט מזרחי. סלטים קטנים שמרצפים את פני השולחן. חומוס, כמובן, סלט סלק, כרוב, חצילים חמוצים ופיתות חמות. אבל טורק כמעט שאינו נוגע באוכל. האדרנלין מאותם רגעים על מגרש הכדורגל עדיין מציף אותו.

טורק היה השחקן המוסלמי הראשון שטעם מנחת זרועם של אוהדי בית"ר, אך לא האחרון. טורק הלך, השנאה נשארה – והיא כיום מתנקזת אל עבר שני השחקנים המוסלמים מקבוצת טרק גרוזני מצ'צ'ניה, זאור סדאייב וג'יבריל קדאייב, שהובאו לקבוצה בידי הבעלים, ארקדי גיידמאק, והמנהל, איציק קורנפיין, על אפם וחמתם של חלק מאוהדי הקבוצה. הליבה הקשה של אותם אוהדים הוא ארגון "לה פאמיליה" ("המשפחה") ששואף לכך שבית"ר תהיה "נקייה ממוסלמים" ונותן לכך ביטוי קולני ומכוער במיוחד. "יש לי הערכה לגיידמאק ולקורנפיין שרוצים לשבור את מחסום הגזענות הזה", אומר טורק.  "נכון, הם בעלי הבית של בית"ר ירושלים וקשה לי לדבר טובה במישהו שקשור בקבוצה הזאת, אך אני לא יכול שלא לכבד אותם על מלחמתם באוהדים".

נפגשת עם השחקנים המוסלמים של בית"ר? חשבת אולי לעודד אותם?

"בטח, הייתי רוצה לחזק אותם. להגיד להם 'תנהגו כמוני".

כמוך?

 "שמע, אני הגעתי לאימון הראשון של הפועל ת"א לנוער מהים. 10 דקות מתחילת האימון והמאמן, זאב סגל, ניגש אליי ואמר לי: 'תשמע, אם תעבוד קשה, תקשיב למאמנים שלך, אבל קודם כל תהיה בן אדם, אתה תהיה כוכב, תגיע לנבחרת ישראל. עיתונים יכתבו עליך, בכל העולם יכירו אותך'. וכל אותו זמן אני אומר לעצמי 'מה יש לו למשוגע הזה'. אני בכלל באתי עם נעליים קרועות".

לעבוד קשה, להקשיב למאמנים ולהיות בן-אדם עשוי להספיק לכל כדורגלן אחר, אבל לא לרפעת טורק בישראל של סוף שנות ה-60 תחילת שנות ה-70. ולכן הטיח בפניו המאמן אמת נוספת, שהנער מיפו היה אמור להפנים. "שתדע כלל חשוב", הוא אמר לו, "אנחנו חיים במדינה גזענית. יקללו אותך, את אמך ואת אחותך; יירקו עליך, אבל אתה צריך להיות חכם, לדעת איך להתמודד עם זה. אם תהיה חכם - תשרוד. אם לא תהיה חכם – את כל מה שאמרתי לך קודם אתה יכול לזרוק לים".

והצלחת לשלוט בעצביך?

"לפני המשחק הראשון שלי בהרצליה, הכותרת בעיתון הייתה 'שחקן ערבי הצטרף להפועל ת"א, חסן ערפאת שמו'. אין לי מושג מאיפה הביאו את השם הזה. רפעת, נהיה ערפאת. ואתה יודע, בשנות ה-70 ערפאת לא היה מקובל במיוחד בציבור הישראלי. שיחקנו פעם אחת בגביע המדינה ברמלה, ופתאום אני שומע את המאמן של הקבוצה היריבה אומר לאחד השחקנים 'משה, משה, קום מהספסל. אתה רואה את השחור הזה? תיכנס ותשבור לו את הרגל'".

ומה קרה בסוף?

"הוא נכנס אצלי ל'בנק המטרות'. יש לי תרגיל מספר 17, על פי מספר החולצה שלי. הוא קיבל את מה שהגיע לו, ויצא מהמשחק עם שברים ברגל. בסוף גם ניצחנו 1:0".

למנה העיקרית טורק מזמין מנת פירות ים, ואני מזמין דג לברק אפוי בתנור. הדג כמו בכל מסעדה ערבית, מגיע פרוס עם תפוחי אדמה קלופים וחתוכים דק דק.

רפעת טורק נולד ביפו בספטמבר 1954, אביו היה דייג, ואמו גידלה 8 אחים ואחיות. "יום אחד היה אוכל, וחודש לא היה כלום. עד גיל 12 הלכתי בלי נעליים, כי את הזוגות שאיכשהו קנו לי קרעתי בכדורגל".

לא רחוק מכאן למדתי בבית הספר היסודי חסן ערפה. "המורים והמנהלים היו יהודים, ולא היה אכפת להם אם נלמד או נלך לים. היינו בכיתה 32 ילדים.  שמונה מהם לא הגיעו לגיל 25, כולם מתו מסמים. אחרים ישבו בכלא. רק אני ועוד אחד יצאנו נורמלים. מגיל אפס שמרתי על הגוף שלי. אלוהים נתן לך את הגוף כדי שתשמור עליו. כל החברים ניסו לשכנע אותי לעשות סמים, ואני כלום לא מוכן לשמוע. אם קצת היו משקיעים בנו, הכול היה נראה אחרת". 

ביולי 1976 היה טורק לכדורגלן הערבי-ישראלי הראשון שרשם הופעה בינלאומית במדי נבחרת ישראל, כשמאמן הנבחרת, דוביד שווייצר, זימן אותו כחבר המשלחת האולימפית לאולימפיאדת מונטריאול (1976). לזכותו של טורק 33 הופעות במדי הנבחרת, בהן כבש שלושה שערים.

 בעונת 1981/1980 זכה עם הפועל תל אביב באליפות, כשהוא מוביל את קישור הקבוצה יחד עם אלי כהן ועם משה סיני. באותה עונה הבקיע את שערו המפורסם ביותר, שזכה לכינוי "ריפעטיל", בבעיטת עונשין מ-45 מטר מול הפועל ירושלים באצטדיון ימק"א, שהיה איצטדיונה המיתולוגי של בית"ר ירושלים, לפני שהוקם "טדי", מעוזה הנוכחי.

ספר מה קרה שם

"הייתה בעיטת עונשין. פאול מחצי מגרש", משחזר טורק בהנאה, "והמאמן אומר לי 'עזוב את הכדור למישהו אחר', אבל הרגשתי את זה בעצמות. ובום, נתתי אותה בין החיבורים. עד היום ילדים עוצרים אותי על הגול הזה, ואני אומר להם, 'הלו אבל אתם עוד לא נולדתם', והם משיבים – 'ראינו ביוטיוב'".

כאוהד שרוף של הפועל ת"א, אתה לא חושש להגיע למשחקים של הקבוצה בטדי?

''אני הולך לטדי חופשי, לא מפחד מאף אחד. עם כל הכבוד, אנחנו הולכים כמה חברים ביחד - ומי שרוצה להתחיל איתנו - שיבוא, ינסה אותנו. בכל זאת, הקבוצה שהבקעתי נגדה הכי הרבה שערים זה בית"ר ירושלים, ותבין למה''.

בסוף השיחה לוקח אותי טורק לסיור ביפו עיר הולדתו, שהפכה בשנים האחרונות למעוז נדל"ן נחשק לבעלי ממון שרוכשים קרקעות ובתים בפרוייקטים יוקרתיים שונים שנושקים לים. לטענת טורק, יפו נגזלת מתושביה המקומיים, שלאט לאט נדחקים אל מחוצה לה לטובת האלפיון העליון, אבל על כך בפרק הבא.

 

Continue reading this article by registering and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • Archived articles
  • Exclusive events
  • The Week in Review
  • Lobbying newsletter delivered weekly
נמצא ב: sport, soccer, racism, jerusalem, israel, football

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept