ישראל פולס

השמאל הציוני הפך את סילוקו של נתניהו מבלפור לתחליף לאידיאולוגיה

p
המחבר
בקצרה
איש שמאל, שלא התייאש מהסיכוי להקמת מדינה פלסטינית ושוקל לתת את קולו לבני גנץ, צריך להחליט מה יותר גרוע – שהכרזתו כי "ירושלים תישאר מאוחדת לנצח נצחים" משקפת את עמדתו; או לקוות שהוא רק מפזר הכרזות שקריות כדי לקושש קולות מהימין.

אזרח שנכנס למכולת ומבקש לקנות ממרח מיונז, ימצא על גבי האריזה פירוט מדויק של אחוזי השומן, הנתרן וכמות הקלוריות למאה גרם. החוק שמחייב את היצרן להציג בפני הצרכן את המידע הזה, נועד לאפשר לו לבחור את המוצר המתאים ביותר לבריאותו ולטעמו. לעומת זאת, אזרח שייכנס ב-2 במארס לקלפי, ימצא שם 30 פתקים, שאת רובם הגדול, 22 במספר, המייצגים מפלגות קיקיוניות, הוא יפגוש בפעם הראשונה ואולי האחרונה בחייו. אין שום חוק ואף שום תקנה שמחייבים את המפלגות להציג בפני הצרכנים/מצביעים את מרכיבי מרכולתם. גם אותן מפלגות שטורחות לנסח מצע, מציעות אוסף של קלישאות חסרות משמעות. 

ידו  של איש ימין חילוני, מסורתי או חרדי, שמאמין כי הפרקליטות תפרה לראש הממשלה תיקי שוחד, מרמה והפרת אמונים, תשלוף מן הסתם את אחד מפתקי מפלגות גוש הימין-חרדים (ליכוד, ימינה, עוצמה יהודית, יהדות התורה, ש"ס). במשך יותר מעשר השנים האחרונות נתניהו סיפק למצביעי הליכוד ושות' את הסחורה הכי מבוקשת במחנה שלהם: יותר התנחלויות ופחות שלום, שפע של אהבה עצמית וגודש של שנאת האחר. מול הסכנה הקיומית, הקרויה בפיו של נתניהו ומקהלתו "שלטון השמאל", בעיות הביטחון ויחסי החוץ, הגירעון, העוני, מצוקת בתי החולים, ופקקי התנועה הם בטלים בשישים.

בכל הנוגע לסוגייה הקריטית ביותר, הסכסוך הישראלי-ערבי, גם בעזרת זכוכית מגדלת אי אפשר להצביע על פערים בין ישראל כץ לגדעון סער או בין גלעד ארדן לניר ברקת. כולם תומכים בסיפוח הגדה או חלקים ממנה ומתנגדים לפתרון שתי המדינות. לכן המפלגות המכונות "השותפות הטבעיות" ימצאו בנקל מכנה משותף עם יורשו של נתניהו. מי שייתן את קולו לליכוד או לאחת מאותן מפלגות, יכול להיות סמוך ובטוח שהוא לא נתן יד לפשרה טריטוריאלית בואכה הסכם קבע עם הפלסטינים על בסיס יוזמת השלום הערבית. למצביעי הימין אין סיבה לחשוד שכאשר הנבחרים שלהם אומרים "לא" הם מתכוונים ל"אולי". מי שסטה מעט מדרך המלך, דוגמת דן מרידור, מיכאל איתן או רוני מילוא, מצא את עצמו מזמן בתעלה.   

לאנשי ימין, כולל מתנחלים, שנקעה נפשם מנתניהו ומחבר מרעיו, נתונה האופציה להצביע לישראל ביתנו בהנהגתו של אביגדור ליברמן. בסוף השבוע האחרון [18 בינואר] הוא הוציא אפילו את השרה מירי רגב ממשפחת האדם. אפשר להניח די בבטחה שליברמן לא יישב בקואליציה הכוללת את הרשימה המשותפת, שחבריה נחשבים בעיניו "תומכי טרור". מנגד, הדעת נותנת שאיימן עודה לא יישב בממשלה לצדו של מתנחל שקורא לטרנספר אותו. מובן מאליו כי מצביעי הרשימה המשותפת לא יסתכנו בכך שקולם יסייע להנציח את שלטונו של נתניהו.

חייו של מצביע הימין הם גן עדן, כמו שאומר ליברמן, לעומת מצבם של מצביעי השמאל הציוני, אלה שממאנים להתייאש מהסיכוי להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. סילוקו של נתניהו מרחוב בלפור נהפך מאמצעי להחלפת שלטון הימין למטרה עליונה ולתחליף לאידיאולוגיה. היטיבה לבטא זאת ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, שזכתה למקום השני ברשימת העבודה-גשר-מרצ. "החיבור ביני לבין עמיר (פרץ) הוא לא חיבור אינטרסנטי, הוא חיבור אידיאולוגי אמיתי", אמרה יו"ר גשר, לשעבר ח"כית בישראל ביתנו, שכשלה מתחת לרף אחוז החסימה באפריל אשתקד [2019]. לעומת זאת, כך לוי-אבקסיס, "יש תהום בין גשר למרצ בנושאים המדיניים-ביטחוניים".

כיצד המנהיגה של גשר מגשרת על התהום בתחום הזניח הזה? עושים "חיבורים טכניים, שהמרחק בינם לבין חיבורים אידיאולוגיים הוא רב, כדי להביא לשינוי מדיניות בנושאים החשובים", כדבריה. לוי-אבקסיס התוודתה שהחיבור הטכני לא נועד להוות אלא פוליסת ביטוח זמנית להגנה מפני נפילה מתחת לאחוז החסימה. כלומר, איש שמאל שישלשל ב-2 במארס פתק "אמת" לקלפי, צריך יהיה לקחת בחשבון שב-3 במארס הפוליטיקאית תנתק את החיבור הטכני ותשתמש בפתק שלו לצורך חיבור עם חבריה לאידיאולוגיה. יש לה ממי ללמוד. אביה דוד לוי דילג בקלילות בין הליכוד לישראל אחת [1999], אחד השמות הזמניים של מפלגת העבודה.    

החוק להעלאת אחוז החסימה ל-3.25%, שנועד לסלק את המפלגות הערביות מהכנסת, הוליד "איחוד טכני" שעטנזי של ארבעתן. מצביע מרצ יהודי, שמבקש למחות נגד העדר ייצוג הולם של ערביי ישראל ברשימת העבודה-גשר-מרצ, יתקשה עתה להכניס לכנסת פעיל של התנועה האסלאמית או עוד נציג של בל"ד.     

"חיבורים טכניים" הם שם הקוד גם של השעטנז האופנתי כחול לבן, המתחזה למפלגת מרכז אך מעדיפה להקים ממשלה עם הימין המתנחלי ומתנגדת לשתף את הערבים בקואליציה בראשותה. איש שמאל ששוקל לתת את קולו לבני גנץ צריך להחליט מה יותר גרוע – שביקורו ב"עיר דוד" [14 בינואר], מעוזה של עמותת המתנחלים אלע"ד, והכרזתו במקום כי "ירושלים תישאר מאוחדת לנצח נצחים" משקפים את עמדתו; או לקוות שהרמטכ"ל לשעבר רק מפזר הכרזות שקריות כדי לקושש כמה קולות מהימין.     

אפילו במרכיב האזרחי של כחול לבן אין מקום למצביעי השמאל. יאיר לפיד התנער לפני כשבועיים [25 בדצמבר] מדברי חברו עופר שלח כמו ממסטיק שנדבק לנעל, על שהעז לצדד בפומבי במשא ומתן עם הפלסטינים לקידום פתרון שתי המדינות. לפיד הבטיח למצביעי הליכוד שיתנו את קולם לכחול לבן, כי "לא יהיה אוסלו, לא תהיה התנתקות שנייה, לא נחזיר את הסוציאליזם ואפילו לא תעזבו את המחנה הלאומי". מנהיג יש עתיד לא טרח לומר מילה אחת על מה כן יהיה. כדאי שיידע, אפילו על ממרח מיונז יש חובה לדווח מה הוא מכיל.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept