ישראל פולס

בחירות שלישיות אינן "שיגעון" אלא מהלך שפוי

p
המחבר
בקצרה
פיזור הכנסת הנוכחית היא תעודת בגרות לדמוקרטיה הישראלית הצעירה. מנגד ישיבה בממשלה בהשתתפותו של נאשם בשוחד, מלך מלכי המסיתים נגד מערכת המשפט, אינה נחשבת דוגמא לשפיות.

כשנשיא המדינה ראובן ריבלין אמר כי נדמה לו שראש הממשלה הזמנית בנימין נתניהו ויו"ר כחול לבן בני גנץ "פשוט רוצים להשתגע" [4 בדצמבר], הוא ייצג את הלך הרוח הרווח בקרב רוב הציבור והפרשנים. "אם כך תרצו - השתגעו!", הטיח הנשיא בצמד המנהיגים, "אך מדוע לגרור יחד איתכם את העם בישראל?" ריבלין האיץ בהם  להגיע להסכמה על הקמת ממשלת אחדות, כדי "להחזיר את המדינה הזו למסלולה המתוקן".

הפוליטיקאים וסוקרי דעת הקהל כבר עוסקים בדירוג האשמים ב"שיגעון" הבחירות השלישיות, והמוספים הכלכליים מפרטים את עלותה של מערכת הבחירות ואומדים את מחירו של יום שבתון. אך מה מהותו של אותו "מסלול מתוקן", זה שנתניהו וגנץ חוסמים אותו בפני "העם בישראל"? מה היא האלטרנטיבה לבחירות במארס 2020? אם בחירות נוספות הן "שיגעון", החלופה שאליה הטיף הנשיא – ישיבה בממשלה בהשתתפותו של נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, מלך מלכי המסיתים נגד מערכת המשפט – נחשבת דוגמא לשפיות? האם עסקת הנבצרות-אחדות, שנתפרה על פי מידותיו של נתניהו, הייתה משחררת את החברה הישראלית מאנשי כת הביביזם שבה הקיף את עצמו? גם אם נתניהו היה מואיל לצאת לנבצרות, רוחו הרעה הייתה נושפת בעורפם של השרים וחברי הכנסת של הליכוד.       

החלטתה של הכנסת ה-22 לפזר את עצמה היא לא רק מהלך שפוי. זו תעודת בגרות לדמוקרטיה הישראלית הצעירה. חברי הכנסת מסיעות האופוזיציה, שהצביעו בעד פיזור הכנסת, לא ששים אלי קרב נוסף על תמיכת הרחוב. במקום להרים את ידו בעד בחירות חדשות, גנץ יכול היה להניח את כף רגלו בלשכת ראש הממשלה. שערי משרד החוץ היו נפתחים בפני יאיר לפיד, ועמיר פרץ היה מוזמן לבחור בין משרד האוצר למשרד הרווחה. "העם" היה מתמוגג מתמונה משפחתית של הליכוד וכחול לבן, הימין הקיצוני והמחנה הדמוקרטי. והחרדים גם. חלילה לא עם הערבים. "העם" אוהב מאד שכולם "משלבים ידיים" בהגנה על ילדיו מפני האויב הערבי, ובעיקר האיראני. "העם" גם לא אוהב את "הממסד" ושונא את "התשקורת". הוא רוצה מנהיג חזק שעושה כבוד לעם ישראל בעולם.

פרופ' יאן-ורנר מולר מאוניברסיטת פרינסטון, מחבר הספר " "What is Populism?, אמר בראיון להארץ [אוגוסט 2017] כי הסיפור שהפופוליסטים מנסים למכור לציבור הוא שהם באמת מייצגים אותו. כשראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן הפסיד בבחירות ב-2002, הוא סירב לקבל את התוצאות והסביר: "האומה לא יכולה להיות באופוזיציה". דונלד טראמפ אמר בעצרת בחירות כי "הדבר היחיד החשוב זה לאחד את העם. שאר האנשים חסרי משמעות''. כשפופוליסטים מתפייטים בשבחי "האומה" או "העם", הסביר מולר, הם לא מתכוונים לכלל אזרחי המדינה כמובן, אלא רק לתומכים שלהם. זה מזכיר את "השמאל שכח מה זה להיות יהודי", או "להם יש את 15– V לנו יש את העם" ו"העם בוחר – השמאל תופר".

במאמר בכותרת "האם הליברליזם יכול להציל את עצמו", כתב מולר כי מה שמבדיל פופוליסטים מפוליטיקאים אחרים הוא ההכרזה שלהם שהם, ורק הם, מייצגים את "העם'". כל מי שלא מסכים איתך, פוליטיקאי או אזרח, לא באמת שייך לעם, ושכל מי שמתחרה בך הוא בלתי לגיטימי לחלוטין. לדוגמה, אחרי הניצחון במשאל העם על הברקזיט הכריז מנהיג מפלגת העצמאות הבריטית שזה "ניצחון לאנשים אמיתיים". מבחינתו, 48% מהמצביעים במשאל, שהתנגדו ליציאה מהאיחוד האירופי, הם לא בריטים באמת. הטענה הפופוליסטית בדבר קיומו של רצון פופולרי אותנטי אחד ויחיד פירושה, שכל מי שחולק על הרצון הזה הוא בהכרח בוגד בעם. בישראל, הענקת לגיטימציה למחנה הפופוליסטי-אנטי ליברלי-משיחי הזה, הייתה גוררת את החברה למחוזות אפלים.  

הטענה הרווחת בקרב הפופוליסטים, היא כי הליכה לבחירות נוספות מערערת את יציבות המערכת הפוליטית. נייר עמדה שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה קובע כי "ממשלות ישראל אינן בלתי יציבות באופן קיצוני. נהפוך הוא". חוקרי המכון מדגישים כי בהינתן התנאים להיווצרותן ולמרות הקושי לתחזקן – מערכת מפלגתית מפוצלת, ממשלות קואליציה מרובות חברות בעלות עמדות ו/או אינטרסים פרטיקולריים, ולעתים סותרים – ממשלות ישראל מפגינות כושר הישרדות מופלא. מנגד, במאמץ לשמר את קיומן, ממשלות ישראל נאלצות להסכים לפשרות בחלוקת משאבים ובנושאי מדיניות. העול הכרוך בשימור ממשלותיהם גורע הן מהקשב והן מהיכולת של ראשי ממשלות למשול ולהנהיג. ככל שהממשלה רחבה יותר, דוגמת זו שהנשיא ריבלין הציע להרכיב, האינטרסים הפרטיקולריים של המפלגות המרכיבות אותה רבים, מגוונים וסותרים יותר.

מחברי המחקר מציינים כי מידה מסוימת של חוסר יציבות היא בלתי נמנעת ואף חיונית ליציבותו של המשטר הדמוקרטי הישראלי. לדעתם, הדבר משקף הכלה של חילוקי דעות עמוקים, בתוך ויכוח עם כללי משחק דמוקרטיים, שנשמרים בדרך כלל במחיר גבוה, אך לא מופקע. למרות ההסתה נגד מערכת המשפט ו"הדיפ סטייט", ישראל קיבלה אשתקד [2018], בפעם הרביעית ברציפות, ציון גבוה מאוד בהשתתפות הפוליטית ובמחויבות הערכית של האזרחים לשיטת המשטר הדמוקרטית. ישראל מצויה ברבעון העליון ברשימת מדינות העולם בתחום המשילות, תפקוד הממשלה ושלטון החוק. הבחירות הבאות יכולות להוות הזדמנות למקם את ישראל ברבעון העליון גם ביחסי שכנות טובים, חלוקת משאבים צודקת ויחס הוגן למיעוטים. ויתור על ההזדמנות הזאת הוא לא פחות משיגעון.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept