ישראל פולס

כן לברית הגנה עם ארה"ב

p
המחבר
בקצרה
אם ישראל וארה"ב אכן שוקלות לכונן ברית הגנה ביניהן, יש לברך על כך גם אם מדובר בניסיון של טראמפ להציל את נתניהו מכישלון בבחירות. כבר היום ישראל מגבילה את עצמה כאילו ברית כזו קיימת, מבלי לקבל את היתרון הדרמטי של הברית הזו בתחום ההרתעה.

בשבוע שעבר [10 ביולי] פרסם בן כספית במעריב כי הנשיא דונלד טראמפ שוקל לחתום על ברית הגנה בין ישראל לארה"ב. זה איננו נושא חדש. הוא עולה על סדר היום מדי שנים אחדות ומעולם לא הפך למציאות. בשני הצדדים יש המצדדים בו, ואילו ההתנגדות לרעיון אינה קיצונית באף אחד מהם.

בשנות ה-80' וה-90' ניסיתי לקדם את הרעיון, אך התשובות שקיבלתי בוושינגטון הפנו אותי למזכרי הביטחון בין שתי המדינות, בטענה שאין צורך ביותר מכך; ואילו בירושלים היה חשש (משמאל ומימין) כי מדובר במחויבות ישראלית שתגביל את עצמאותה ותכבול את ידיה מבלי שיהיה בכך צורך חיוני.

כאשר כתבתי באל-מוניטור [יוני 2018] על כך שידידותו של הנשיא טראמפ לישראל באה לידי ביטוי במחוות חלולות שאינן מחייבות את ארה"ב מלבד עצם הכרזתן (דוגמאות לכך הן ההכרה בסיפוח ישראלי של רמת הגולן, התלויה בשאלת השלום העתידי בין סוריה וישראל ולא בהודעה אמריקאית, או "הסדנה" בבחריין שבה לא התחייב הממשל האמריקאי לדולר אחד משלו, אבל טרח להציג 179 מיזמים מרשימים לטובת הפלסטינים וכמה ממדינות ערב), הוספתי כי מעשה משמעותי שלא יבוטל על ידי נשיאים עתידיים של ארה"ב, ואשר מימושו תלוי אך ורק בארה"ב, הוא חתימה של המעצמה היחידה בעולם על ברית הגנה עם ישראל.

עד לכתיבת השורות הללו לא הוכחשה ידיעתו של כספית. אם אכן שוקלים הצדדים מהלך דרמטי שכזה – גם אם הוא חלק מהמאמצים הגלויים של טראמפ להציל את נתניהו מכישלון בבחירות ב-17 בספטמבר – אני מציע לברך על כך ולעודד זאת. כהונתו של טראמפ ודרך ניהולו את אמריקה, התבטאויותיו הילדותיות ואופיו האקסצנטרי מעוררים בי תחושות מאוד לא נוחות כלפי מי שמתיימר לעמוד בראש העולם החופשי, אבל אני חייב להודות כי אם בנטייה המופגנת שלו לחתוך קשרים גורדיים באבחות חרב הוא יהיה מוכן למהלך כזה, אצדיע לו.

בתחילה הייתה זו ישראל של בן גוריון שהציעה לארה"ב, בשנות ה-50', להצטרף לרשימת המדינות שחתמו איתה (עם ארה''ב) על ברית הגנה. ישראל רצתה להצטרף לברית נאט"ו, אבל ארה"ב לא התלהבה מחיבוקו של העכבר, בעיקר משום שחששה מתגובת מדינות ערב בשנים שבהן תפקידו של הנפט, מבחינתה, היה מרכזי כל כך. מאוחר יותר היה זה הממסד הביטחוני בישראל שהסתייג מהיוזמות לברית הגנה, בעיקר משום שברית כזו אמורה להגביל את עצמאותה הביטחונית של ישראל ולחייבה, בין השאר, בצורך לתאם מראש עם ארה"ב פעולות מלחמתיות.

לאחר עשרות שנים של שותפות אמריקאית-ישראלית, הצטבר ניסיון המאפשר לנו לנתח את המצב מתוך ידיעה ולא רק מתוך השערות. התיאום האסטרטגי ובמידה רבה גם הטקטי בין ישראל לארה"ב הוא הדוק ביותר, בלי קשר לשאלה מי עומד בראשן של שתי המדינות. ישראל לא פעלה כשחקן חופשי בזירה הבינלאומית – לא רק כאשר היא נסוגה ב-1957 מכל חצי האי סיני בעקבות ניצחונה במבצע סיני; אלא גם כאשר היא נמנעה מלהיות הגורם התוקף במלחמת יום הכיפורים ב-1973 או נמנעה מלתקוף את עיראק ב-1991 לאחר שזו ירתה טילים למרכז הארץ והמדינה הושבתה למשך שישה שבועות. ישראל איננה פועלת כשחקן חופשי כאשר היא מיידעת את ארה"ב ערב פעולות צבאיות מסוימות, ומבטלת עסקאות נשק רווחיות מאוד אם וושינגטון דורשת זאת מאיתנו. אנחנו זקוקים לגיבוי אמריקאי גם אם אין בינינו ברית פורמלית ומגבילים את עצמנו כאילו ברית כזו קיימת, מבלי לקבל את היתרון הדרמטי של הברית הזו בתחום ההרתעה.

מצד ארה"ב אין מדובר במחויבות להגנה על מדינה קטנה וחלשה, שקיומה תלוי בברית הזו ואשר היחסים בינה לבין אמריקה מאופיינים בחד צדדיות מובהקת. ישראל היא מעוז מערבי ודמוקרטי במזרח התיכון עם רמה נדירה של חדשנות טכנולוגית העומדת לרשותה של ארה"ב. מדינה אשר יכולה להעלות בדרגה את האינטימיות הטכנולוגית עם ארה"ב במסגרת ברית הגנה. ההתנגדות הפוטנציאלית של ארצות ערב אינה דומה לזו שנרשמה לפני עשרות שנים. לא רק משום שנשק הנפט כבר איננו איום כבד על ארה"ב אלא משום שהקואליציה האנטי-איראנית יצרה מצב חדש במזרח התיכון, וניתן להבטיח למדינות הפרו-מערביות כי כאשר יהיה שלום אזורי תישקל גם מועמדותן לברית כזו.

ברית ההגנה אינה חוזה הגנה או מזכר הגנה אלא מחויבות אמריקאית פורמלית, שלא תוכל להשתנות עם שינויים בנטיות לבם של נשיאים מתחלפים. נכון שהפרשנות לאירוע המצדיק הגנה אמריקאית יהיה תמיד נתון בידי מקבלי ההחלטות האמריקאים באותה עת, אבל ברור שקשה יותר יהיה להתעלם מאיום ביטחוני על ישראל כאשר ברית כזו תתקיים בין שתי המדינות. ברור גם כי מדובר בכלי הרתעה שישראל חשה בו צורך מאז היווסדה, גם אם אין זה תחליף לקיומו של צבא חזק ומודרני בישראל.

מבחינה אמריקאית מדובר במהלך לא פשוט אשר עלול לסבך את ארה"ב בחזרה צבאית לאזורנו. זהו צעד בלתי פופולרי שנשיאי ארה"ב נזהרו ממנו. כאן מדובר בסוג של מחויבות אוטומטית, הדורשת הסבר מורכב מאוד למצב שבו לא ירצה ממשל עתידי להיחלץ לעזרתה של ישראל בעת צרה. מבחינת ישראל מדובר בכמה נושאים אסטרטגיים חשובים ביותר אשר היא תצטרך להבטיחם גם במסגרת של ברית עם ארה"ב, וזה לא יהיה קל. אבל לשני הצדדים יש עניין אמיתי לעשות את המאמץ הנוסף ולהגיע לרגע החתימה. נכונותו של טראמפ לעשיית מחוות פרו ישראליות היא הזדמנות שחבל מאוד יהיה להחמיצה אם היא תמומש בדמותה של ברית הגנה עם ישראל.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: nato, benjamin netanyahu, donald trump, us-israel relations, defense policy

ד"ר יוסי ביילין מילא תפקידים שונים בכנסת ובממשלות ישראל. תפקידו הממשלתי האחרון היה שר המשפטים והדתות. לאחר שפרש ממפלגת העבודה עמד בראש מפלגת מרצ. בין השאר יזם את תהליך אוסלו, את הבנות ביילין-אבו מאזן, את יזמת ז'נווה ואת פרוייקט תגלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept