מאז הקדנציה הראשונה שלו בתפקיד ראש הממשלה [1999-1996] מזהיר בנימין נתניהו את ציבור בוחריו מתופעה מסוכנת בשם "השמאל". הוא מבטא את שמה בבוז ואימה, כמחלה מדבקת. לתפיסתו ולתפיסת חברי מפלגתו הליכוד ורדיקליים ממנה (הבית היהודי והימין החדש), "וירוס השמאל" מתפשט ומאיים להדביק כל חלקה טובה. לשיטתם, מי שאינו חוסה תחת מטרייתם הוא בוודאי חולה ב"מחלה", כלומר הוא "שמאל". "מי שאומר לא ימין ולא שמאל – הוא שמאל", טען נתניהו בתגובה לנאום הבכורה של בני גנץ [29 בינואר]. מקורבו השר צחי הנגבי הגביה עוד יותר את חומות הימין וקבע: "מי שאינו ליכוד הוא שמאל" [2 בפברואר].
אבל נתניהו לא מסתפק בכך. מחשש לאובדן קולות הוא עסוק בהרחבת גבולות הימין ומוכן להכליל בו אפילו את "הימין האסור" – כלומר תלמידיו ומעריציו של הרב מאיר כהנא. מפלגתו "כך", שמצעה כלל גירוש בכוח של ערביי ישראל, השיגה בבחירות לכנסת ב-1984 מנדט אחד וכהנא הפך לחבר כנסת. לא פעם כשעלה לנאום, חברי הליכוד ובראשם ראש הממשלה דאז יצחק שמיר עזבו את המליאה בהפגנתיות. שמיר, איש ימין נחוש, לא היה מוכן לשמוע את דברי הבלע של מאיר כהנא שונא הערבים. לקראת בחירות 1988 נפסלה כך לאור מצעה הגזעני. ב-1994 היא הוכרזה ע"י הממשלה כארגון טרור והוצאה מחוץ לחוק. כהנא עצמו נרצח בארה"ב ב-1990 ע"י מתנקש מוסלמי.
