ישראל פולס

מה יוזמי קמפיין האיחוד לא מבינים?

p
המחבר
בקצרה
יותר ממיליון ישראלים מוכנים להמר על שעטנז מדיני-ביטחוני-חברתי-כלכלי מעורפל ותומכים באיחוד כוחות פוליטי שעומד על כרעי תרנגולת. זה אולי הכרחי כדי להיפטר מנתניהו וחבורתו, אבל ספק אם אפשר לבנות כך שלטון יציב ואפקטיבי.

"מצביעי המרכז לא טיפשים", קבע השבוע [20 בינואר] הפרסומאי הוותיק אודי פרידן, שמשרדו הגה את סיסמת הקמפיין הפוליטי החדש "בלי איחוד הקול אבוד". קמפיין זה קורא לשבעה אח"מים יהודים "לשים את קרבות האגו בצד" ולאחד כוחות כדי לנצח את "המלחמה על המדינה". סקר עדכני מה-16 בינואר שהזמינו ראשי הקמפיין, מראה שרוב גדול (79%) מתומכיהם של השבעה, יותר ממיליון בני אדם בוגרים, רוצה שהם יאחדו כוחות ב"מלחמה על המדינה".

אפשר להסכים עם כך שרוב האזרחים והאזרחיות הממוקמים בשמאל-מרכז אינם טיפשים. אך אין ספק שהם נבוכים, מבולבלים ואובדי דרך. הכמיהה להיפטר מבנימין נתניהו וחבורתו כמו הפכה לחזות הכל והיא חוסמת את שדה הראייה הפוליטי-הערכי של אנשים נבונים וערכיים. או במילים אחרות, החלום לסלק ב-9 באפריל את מירי רגב ממשרד התרבות משבש את המחשבה של טובי העם על האתגרים המדיניים והחברתיים העצומים שהמציאות מציבה בפני ישראל.       

בסיירת מטכ"ל הפוליטית חברים ארבעה גברים שהמכנה המשותף הבולט שלהם, נכון להיום, הוא כמות הברזלים שהיו מונחים על כתפיהם בעבר. דיוקני ענק של רבי האלופים בדימוס אהוד ברק (לשעבר עבודה), בני גנץ (חוסן לישראל), גבי אשכנזי (לא מזוהה בינתיים) ומשה יעלון (תל"מ) מתנוססים על גבי שלטי חוצות ודפי העיתונים, כשביניהם מפוזרות תמונותיהם של יאיר לפיד (יש עתיד), ציפי לבני (התנועה) ואבי גבאי (העבודה).

מאחורי היוזמה עומדים איש הפרסום והעסקים אילן שילוח; האלוף במיל' משה קפלינסקי; תא"ל במיל' גיורא ענבר; היזמית החברתית נועה אליאסף-שוהם; ויונתן בן ארצי, נכדו של יצחק רבין.

בהשאלה מהז'רגון הצבאי, קוראת החבורה לנבחריה "כנסו יחד תחת האלונקה, זו המדינה שלנו שמדממת שם עליה". התשובה שהם מציעים לשאלה מי יוביל – "פאק איט, המדינה תוביל" – היא סימן נוסף לניוון השיח הציבורי.

"מדינה" היא קבוצה של אזרחים. היא אינה מתווה דרכים ולא מובילה לשומקום. האזרחים הם אלה שצריכים לבחור במנהיג שהערכים והמדיניות שלו עולים בקנה אחד עם השקפת עולמם והצרכים שלהם. השיקולים הרציונאליים הולכים ונעלמים מהזירה הציבורית בישראל ומפנים את מקומם לרגשות קיצוניים – שנאה וסלידה מזה ואהבה וחרדת נטישה מזה. מה ליעלון, שרואה בהקמת מדינה פלסטינית איום קיומי על אזרחי ישראל, וללבני שטוענת שהסטטוס קוו המדיני הוא איום קיומי על הציונות? מה משותף ללפיד, גבאי, ברק ואשכנזי? מישהו יודע מה אשכנזי חושב על נישואין אזרחיים?

עד לימים האחרונים, הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ המריא בסקרים מבלי שחשף ולו טפח מזהותו הפוליטית ולא גילה שמץ מסולם הערכים שלו. ההצהרה היחידה ששחרר הייתה הבטחה מעורפלת לפעול לתיקון חוק הלאום [14 בינואר]. רק בתחילת השבוע ([20 בינואר], ערב השקת קמפיין האחדות, הציגה מפלגתו חוסן לישראל את הסלוגן שלה "רק החזק מנצח". בסדרת סרטונים שהועלו לעמוד הפייסבוק של המפלגה, מתפאר גנץ בהתנקשות ברמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי, בהפצצת מטרות טרור ברצועת עזה ובהרג 1,364 מחבלים במהלך מבצע "צוק איתן" [2014]. בסרטון ממבצע צוק איתן מוצגות תמונות של שכונות מגורים הרוסות בעזה ולצדן הכתובית "6,231 מטרות הושמדו — חלקים מעזה חזרו לתקופת האבן". כדי לצאת ידי חובה כלפי מצביעי מרכז הנוטים מעט שמאלה, גנץ אמר כמה מלים כלליות על השלום כמו "זו לא בושה לחתור לשלום".

במאמר שפרסם השבוע בהארץ [21 בינואר], כתב הסופר אורין מוריס כי כל חייו הצביע למפלגת העבודה, אך הפעם הוא נחוש בדעתו לתת את קולו לגנץ.  "אנו מצויים במצב חסר תקדים", הסביר מוריס, "תנועה עבריינית בהנהגת 'מלאך חבלה' (כפי שכינה את נתניהו ראש הממשלה ההגון האחרון של תנועת חירות, יצחק שמיר המנוח) מחריבה עד היסוד את עצם המוסדות של בניין האומה". לדבריו, כדי לנצח יש להצביע בעד גנץ. לא חשוב מה הוא חושב על הכיבוש, המצור על עזה, פינוי התנחלויות ויזמת השלום הערבית. הרציונל שמייצג מוריס הוא "בבחירות הללו אין ברירה אלא לנצח, אם תרצו שלבניכם ובני־בניכם יהיה היכן לחיות".

המרחב הציבורי הולך ונכבש על ידי שני מחנות יריבים. מצד אחד, מחנה "רק לא ביבי", כפי שעולה מקמפיין "בלי איחוד הקול אבוד" – משחק מילים עם "הכל אבוד". מצד שני, כמו בשלטי החוצות שפרסם הליכוד נגד עיתונאים בכירים "הם לא יחליטו. אתם תחליטו. דווקא נתניהו!"

יותר ממיליון ישראלים מוכנים להמר על שעטנז מדיני-ביטחוני-חברתי-כלכלי מעורפל. רידוד הערכים והעקרונות הזה מבטא את מצוקת מחנה השלום הליברלי. איחוד כוחות שעומד על כרעי תרנגולת הוא, אולי, הכרחי כדי להיכנס לבית ברחוב בלפור. ספק אם אפשר לבנות על כך שלטון יציב ואפקטיבי. בהשאלה מפליטת הפה של שרת התרבות רגב, ראש הממשלה הבא יצטרך לעבוד קשה כדי לתקן את מה שהבוס שלה קלקל בעשור האחרון.

אחד האתגרים הגדולים שלו יהיה להחזיר את העקרונות לשיח הפוליטי ולשקם את מעמדם של הערכים בסדר היום הציבורי.  

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept