ביום שישי (20 באפריל) נשמעה בקרב ההנהגה בישראל צפירת אזעקה. סגן מפקד משמרות המהפכה באיראן, חוסיין סלאמי, איים לשגר טילים לעבר יעדים אסטרטגיים בעומק המדינה. סלאמי הפגין בקיאות בנקודות התורפה של ישראל: "אתם מוקפים מכל הכיוונים ואין לכם לאן לברוח חוץ מליפול לים". כעבור יומיים, ביום ראשון, הגיעה צפירת הרגעה: שר החוץ של איראן, מוחמד זריף, שלל את האפשרות של מלחמה אזורית. בראיון לרשת סי-בי-אס הגיב זריף במתינות להתקפה על הבסיס האיראני בסוריה, המיוחסת לישראל. "אם ישראל תוסיף להפר את הריבונות של מדינות אחרות", אמר המדינאי האיראני הבכיר, "יהיו לכך השלכות".
יש שתי דרכים לפרש את הפער בין הגישות שהציגו שני האישים האיראנים. האחת, עמדתו המתונה של זריף נועדה להסיח את הדעת מהתוקפנות האיראנית הגוברת כלפי ישראל מגבולות סוריה ולבנון. אם זו הפרשנות הנכונה, אין מנוס מהגברת המאמץ הצבאי לחיסול הבסיסים האיראניים במדינות השכנות. האפשרות השנייה היא שהמסרים הסותרים משקפים מאבק פנים-איראני מחריף בין שני מחנות: מחנהו הקנאי-מסורתי של המנהיג הרוחני עלי חמניאי ומשמרות המהפכה מזה, והמחנה הפרגמטי-רפורמיסטי בראשותו של הנשיא חסן רוחאני מזה.
