ישראל פולס

הדמוניזציה עובדת: הצעירים בישראל לא רואים בפלסטינים בני אדם

p
המחבר
בקצרה
כששר הביטחון ליברמן, אחד מאנשי הציבור הבכירים במדינה, פועל בעקביות להעמקת התהום בין העמים הישראלי והפלסטיני, מה הפלא שחיילים צעירים צוהלים באושר מול דמותו של מפגין פלסטיני שמתמוטט מול עיניהם מפגיעת צלף.

ייתכן שסרטון הווידיאו שפורסם ב-9 באפריל ותיעד פגיעת צלף ישראל במפגין פלסטיני סמוך לגבול רצועת עזה לא היה מעורר סערה גדולה, אלמלא קריאות הצהלה של החיילים שצפו במעשה וצילמו אותו. חייל אחד נשמע צוהל באקסטזה אחרי שנשמעת הירייה והפלסטיני נופל על הארץ, "וואו! איזה סרטון! יש!״, כאילו רשם ניצחון במשחק מחשב. אחר כך נשמעות קללות כלפי המפגין שנפגע, וחייל אחר אומר: "פגעו למישהו בראש. איזה סרטון. אגדה״. חגיגה של ממש.

לאחר פרסום הסרטון הגיבו בצה"ל שככל הנראה מדובר בסרטון ישן שאינו קשור לעימותים סמוך לגבול בשבועיים האחרונים, בהם נהרגו לפחות 30 פלסטינים. מאוחר יותר נטען כי בדיקה ראשונית העלתה שהסרטון צולם בדצמבר האחרון באזור כיסופים, וכפי הנראה הפלסטיני לא נהרג אלא רק (!) נפצע ברגלו. בכל מקרה, נכון לעכשיו לא הוכח בשום צורה שהפלסטיני שנורה היה חמוש ואיים באיזושהי צורה על כוחות צה״ל בשטח. גם לא הוכח שבניגוד לדברי אחד החיילים בסרטון, המפגין לא נפגע מכדור בראשו.

גם אם האירוע שתועד הוא מסוף השנה שעברה, ייתכן שמפיץ הסרטון בחר לעשות זאת בתזמון הנוכחי על רקע הוויכוח בישראל סביב הטענה שידם של חיילי צה״ל קלה על ההדק בהתמודדות עם המפגינים על גבול הרצועה.

אחרי ההפגנה הראשונה ב-30 במארס דרשה יו"ר מרצ תמר זנדברג מצה"ל לפתוח בחקירה. שר הביטחון אביגדור ליברמן הגיב בלגלוג, וטען שמרצ מוכיחה שוב שאינה שייכת למדינת ישראל אלא מייצגת את האינטרס הפלסטיני. ליברמן, שהאשים בעבר את חברי הכנסת הערבים מהרשימה המשותפת כתומכי טרור, הרחיב את מעגל "הבוגדים" וצירף את חברי הכנסת של מרצ לרשימה השחורה שלו.

ליברמן לא חזר בו גם לאחר פרסום סרטון הצלף, שהוכיח כי יש טעם לבדוק את הירי על מפגיני הגדר. הוא רק שיגר סיסמה בחרוזים שלפיה ״לצלף מגיע צל"ש - ולצלם טר"ש״. בהתייחסו לצהלות השמחה של החיילים הוא הוסיף: ״כשאתה נמצא בחזית, אתה נמצא במתח ויש עצבים ואמוציות אפשר להבין את זה״.

למרות דבריו של שר הביטחון, הצהלות האלה הן הוכחה שיש חיילים הרואים במפגינים הפלסטינים ליד הגדר דמויות במשחק מחשב, ולא בני אדם. זו עוד תוצאה של תהליך הדמוניזציה כלפי הפלסטינים אותו עובר דור המתגייסים החדש לצה"ל.

לפני כשנתיים הוזמנתי לשאת דברים בפני בוגרי תיכון בהרצליה שסיימו את לימודיהם ועמדו להתגייס לצה"ל. לקראת הגיוס, השירות במחסומים והחיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית, מחנכיהם פנו אלי שאבוא לספר להם על החיים מעברו השני של מעבר ארז, ברצועת עזה. נעניתי ברצון להזמנה, אבל לאורך הרצאתי הפסיקו אותי המתגייסים הצעירים בקריאות "מוות לערבים". כמה מהם פרסו בפני את האידאל המנחה אותם בדרך לשלב הבא של חייהם: להתגייס ליחידות קרביות ולהרוג כמה שרק אפשר ערבים, מחבלים. זה היה המוטו וזה היה המסר העיקרי שהם ספגו, לטענתם, מחבריהם שהספיקו להתגייס לפניהם.

זה היה רגע מכונן עבורי. הבנתי שזו התוצאה של דור ישראלי צעיר שאינו פוגש פלסטינים, אינו יודע כמעט דבר על חייהם, ורואה אותם ברוב המקרים בטלוויזיה באירועי טרור אלימים. בדיוק כפי שהפלסטינים אינם יודעים ברובם דבר על הישראלים.

לאחר החתימה על הסכם אוסלו ב-1993, הצדדים החליטו על הקמת שורת מיזמים וועדות משותפים שתכליתם להסדיר את הקמת הרשות הפלסטינית והחיים בשכנות. אחד המיזמים נקרא ״אנשים לאנשים״ - או באנגלית People to People - ומטרתו הייתה להפגיש אזרחים ישראלים ופלסטינים, בעיקר בני נוער, כדי שיכירו זה את זה ויפילו את חומות השנאה ביניהם.

הסכם אוסלו קרס ובמקומו הגיעו אינתיפאדה, פיגועים, עימותים בעזה, ודמוניזציה הדדית. בשני הצדדים השתרשה ההבנה שאין עם מי לדבר מעבר לגבול. המפגשים בין הצדדים בוטלו, החומות גבהו, והעוינות גדלה. כעת, הפלסטינים והישראלים יכולים לראות זה את זה רק דרך כוונות רובים, או במוקדי החיכוך במחסומים.

מאז בוטל מיזם "אנשים לאנשים," רק ארגוני זכויות אדם או עמותות ישראליות מנסים לארגן מפגשים בין בני נוער. אבל זוהי טיפה צלולה אחת בים עכור של שנאה. ממשלת הימין בישראל עסוקה להוכיח לציבור הישראלי שאין פרטנר לשלום ואין עם מי לדבר. השבוע, בשנה השנייה ברציפות, מנע שר הביטחון ליברמן את כניסתם לישראל של יותר מ-110 פלסטינים, שביקשו להשתתף בטקס משותף של פורום המשפחות השכולות ליום הזיכרון.

מי שאמור לנאום השנה בטקס המשותף הוא חתן פרס ישראל לספרות, הסופר דויד גרוסמן, שבנו אורי נפל במלחמת לבנון השנייה. בשנה שעברה טען ליברמן כי הוא מנע את כניסת הפלסטינים מטעמי ביטחון. השנה הוא ויתר על הנימוק הביטחוני, והסביר שאין בכוונתו ״לתת יד לחילול יום הזיכרון.״ כששר הביטחון, אחד התפקידים בכירים במדינה, פועל להעמקת התהום בין הצדדים, אין פלא שחיילים צעירים צוהלים באושר מול דמותו של מפגין פלסטיני שמתמוטט מול עיניהם מפגיעת צלף.

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את נצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012).
ב-2010 יצא לאקרנים סרטו ''חיים יקרים'' אשר הוקרן בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי של טורונטו וזכה אף בפרס ''אופיר''. הוא בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית ומתגורר בנס ציונה.

x

Cookies help us deliver our services. By using them you accept our use of cookies. Learn more... X