ישראל פולס

הצלמת הדרוזית שמקדישה את חייה לאמנות

p
המחבר
בקצרה
אמירה זיאן נולדה וגדלה בכפר הדרוזי ירכא, ובניגוד למצופה ממנה השלימה תואר שני באמנות והציגה תערוכות רבות בישראל ובעולם. צילומיה המבוימים מבטאים רצון לחולל שינוי במעמדה של האישה הדרוזית.

"הקונפליקטים הבאים לידי ביטוי באמנות, הנפתרים או נדכאים בה, מצויים מתחת לפני השטח של כל סדר חברתי מסוים", כך כתב הרברט מרקוזה, פילוסוף יהודי-גרמני ואיש אסכולת פרנקפורט. מבחינתה של הצלמת אמירה זיאן, המסדר החברתי שבו גדלה הוא שמזין אותה, הוא שמפתח אותה והוא שמשמש לה כר נרחב לביטוי האמנותי שלה.

כך היא מגדירה את עצמה: "אני צלמת, גרה בירכא, כפר דרוזי בגליל מערבי. אני מרבה לעסוק בנושאים הקשורים לזהות חברתית תרבותית ולסוגיה הנשית בחברה בה אני חיה. הצילומים שלי מבוימים, חלקם מכילים סמלים מובהקים שבאמצעותם אני מבטאת את אמירתי הברורה".

צילומיה של זיאן עוסקים רובם ככולם בחוויותיה שלה כאישה בחברה דרוזית שמרנית. אלא שזיאן אינה אישה דרוזית "רגילה". היא מנסה לחולל שינוי, שביטויו הישיר מבחינתה הוא שינוי ביחס החברה הדרוזית כלפי אמנות בכלל וצילום בפרט, וביטויו המלא שנמצא ברקע הוא שינוי במעמדה של האישה הדרוזית וביכולתה לממש את כישוריה ורצונותיה.

היא בת בכורה ומילדות הייתה בהשגחה תמידית שמא תחרוג מהנהוג והמצופה מבת דרוזית. אבל זיאן מרדה. ביקור אצל חברה במכללה בגליל שכנע אותה כי גם היא חייבת ללמוד, וכך נרשמה ללא ידיעת הוריה ללימודי הנדסה כימית. "כי זה מעשי", היא מסבירה לאל-מוניטור, "המעשיות והפרנסה משחקים תפקיד חשוב בבחירת הלימודים אצלנו".

על הרישום ללימודים הודיעה להוריה רק יום אחד לפני תחילתם, וציינה בפניהם כי אי אפשר לקבל החזר על שכר הלימוד. לאחר סיום הלימודים [1999] הרגישה שמשהו חסר בה, שהסיפוק האישי עדיין רחוק ממנה. 

זיאן צילמה מילדות אירועים וטיולים משפחתיים, ולאחר לימודיה הציע אחיה שתעבוד בחנות הצילום של המשפחה. שם היא נתקלה בתמונות של "זרים'' - "מהמגזר שלכם" כפי שהיא מכנה את היהודים בישראל, שהובאו לפיתוח בחנות שלה. היא הציצה ונפגעה. זיאן נרשמה לקורס צילום, אבל הבינה שזה רק קצה הקרחון ופנתה לחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה. משפחתה הביעה התנגדות עזה, אבל זיאן לא ויתרה. והייתה בעיה נוספת: ראש החוג פרופ' שרון פוליאקין היססה אם לקבל אותה, התמונות שהציגה זיאן נראו לה "קישוטים ולא אמנות" כדברי זיאן – אבל בסוף החליטה לתת לה הזדמנות.

כשנחשפה לעבודותיה של הצלמת האמריקנית סאלי מאן, זיאן התחברה מיד לצילום המבוים ובעיקר זה הנעשה בסביבה הפרטית-משפחתית-אישית מאוד. "זו האמנות שלי, מיד קלטתי את זה", היא אומרת, "זו האמנות שבה אני יכולה להתבטא באופן האמיתי ביותר".

את סדרת הצילומים הראשונה שלה ערכה עם ילדי המשפחה. זיאן הלבישה אותם כקבצנים וביימה אותם מקבצים נדבות בסביבת מגוריהם. המרצה שלה שי איגנץ, צלם מוערך בעצמו, התלהב מהתמונות ובחר להציגם במסדרונות האוניברסיטה –  כתערוכת בכורה.

בשנה השנייה ללימודים (2009) זכתה להפתעתה בפרס שפילמן לצילום בזכות סדרת צילומים ממוקדת על נשים דרוזיות. לדבריה, הפרס הזה נתן לה דחיפה משמעותית כי אז הבינה שהצילומים שלה הם בעלי משמעות אמנותית עמוקה, כאלה שמספרים סיפור.

פרויקט הגמר שלה העניק לה את התואר "סטודנטית מצטיינת", אולי כי שם חשפה את עצמה: זיאן הציגה תמונות העוסקות בחתונה ואירוסין, זאת לאחר שבוטלו אירוסיה לגבר דרוזי. עם ההצלחה החליטה להקדיש את עצמה לאמנות ולצילום במקום לחיי משפחה.

לימודי התואר השני הכניסו אותה לעולם הצבע, לאחר שקודם לכן צילמה רק בשחור-לבן. "השחור סימל את הפחד, הרשמיות, הכוח; והלבן את הטוהר, הרוחניות וההתחדשות", היא אומרת. הצבע הוסיף לעבודותיה מימד חדש, עומק אחר ופרשנות רחבה יותר.

את צילומיה הבאים החלה מבססת על ראיונות ושיחות עם נשים צעירות, בנות העדה הדרוזית, מיישובים אחרים, בעלות מקצועות שונים. "השיחות האלה עיצבו את מגמת העבודה שלי ונתנו לי את הכיוון. המילים והפרשנות (שלהן) הפכו לתמונות", היא מסבירה. כך נולדה תערוכת "ארמון הבדולח". התערוכה מוצגת בימים אלה [אפריל 2018] בגלריה באום אל פאחם. "רוב מבקריה הם יהודים וזה מאכזב", היא אומרת.

את תמונת השמלה האדומה המרחפת, המהווה מעין כרטיס ביקור שלה, צילמה עוד במהלך לימודיה. היא מבטאת ניגודיות שבין אותה שמלה אדומה מתנפנפת ומעורפלת מעט לבין שמלה מסורתית שברקע, כמו מיישמת את אמרתו של הצלם היהודי צרפתי פייר פאולין: "האמן הוא זה שבעבודתו הופך את הבלתי נראה לנראה".

תערוכה אחרת שלה, אישית עד כאב, היא "על בטון חשוף" שצילמה לאחר מות אביה. האב, דמות נערצת מבחינתה, אותו ביקשה לשכנע כל חייה בנחיצות וחשיבות היותה אמנית. אביה של זיאן היה בעליו של מפעל בטון, וזיאן צילמה-ביימה את עצמה על בטון חשוף, בבגדיו של האב, בחדרו ועם חפציו. על עבודות אלה זכתה ב-2017 בפרס עידוד היצירה של משרד התרבות.

תערוכות שלה הוצגו בניו ג'רסי, ברלין וגם וינה, ובגלריות רבות ברחבי ישראל. נעדרים מהן אלה שאותם היא מצלמת, אלה שאת סביבתם היא מביאה בפרשנות עיניה ומצלמתה לציבור. "אין כמעט דרוזים שבאים לתערוכות, וזה כואב", היא אומרת, "יש שינוי בגישה לאמנות, הוא איטי אבל קיים". במילותיה ניכר שהיא מתכוונת לשינוי רחב יותר, בעיקר בהווייתן של נשים דרוזיות. נשים שעבורן היא פורצת את הדרך, אבל מעט מאוד אכן הולכות בדרך שפרצה. גם היא עצמה, עדיין מתגוררת בבית אמה ועדיין נשמעת לה שלא לחזור מאוחר בלילה, ולא לישון חלילה מחוץ לבית.

Continue reading this article by registering and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • Archived articles
  • Exclusive events
  • The Week in Review
  • Lobbying newsletter delivered weekly

דני זקן הוא עיתונאי בכיר יוצא רשת ב של קול ישראל, שם היה כתב לענייני צבא, מתנחלים, פלסטינים, כנסת, כלכלה, חרדים ומפלגות חרדיות, דת, משטרה ספורט ועוד. עורך חדשות, עורך ומגיש יומני חדשות ותכניות אקטואליה וספורט. בוגר תכנית נייט וואלאס לעיתונאים מצטיינים באוניברסיטת מישיגן. בוגר תכניות למתקדמים של אקדמיית הביביסי. מנחה סדנאות תקשורת במכון מנדל ובאוניברסיטה העברית, מרצה לתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה ועוד. יושב ראש אגודת העיתונאים ירושלים בעבר. 

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept