ישראל פולס

חוצפה ישראלית: תעוזה או גסות רוח?

p
המחבר
בקצרה
״חוצפה״ היא מלה עברית שנוהגת לעשות הופעות אורח רבות בשלל שפות ותרבויות מסביב לעולם. אך מהי ״חוצפה ישראלית״? תערוכה חדשה מנסה לבחון אם מדובר בוולגריות וחוסר כבוד לזולת, או במקוריות ואומץ.

המילה העברית "חוצפה" מוכרת גם בשפות אחרות, ומייצגת תכונה נפוצה באופי הישראלי הקולקטיבי. מקורה של המילה בספר דניאל שבתנ״ך [דניאל ב טו] ובהמשך בתלמוד הבבלי. היא נדדה ליידיש ומשתמשים בה לא מעט באנגלית ובגרמנית. בשפות אלה משמעותה חיובית בדרך כלל, והיא מתארת תעוזה ואומץ לפעול "מחוץ לקופסא". סופר המדע הבדיוני אייזק אסימוב קרא לאחת מספינות החלל בספריו "חוצפה" והפרקליט אלן דרשוביץ קרא כך לאחד מספריו .

בישראל משמעות המילה שלילית יותר, והיא מתארת התנהלות של אדם המבקש להשיג דבר תוך התעלמות מאחרים ומפגיעה בהם, התנהגות בוטה כלפי אחרים, ואף גסות רוח. המכון הטכנולוגי בחולון, גוף אקדמי המשלב בין אמנות לטכנולוגיה, ניסה לבחון את משמעות הביטוי "חוצפה ישראלית" בעיני צלמים. מיכל חיל, מנהלת הספרייה במכון ויוזמת התערוכה, פרסמה ברשתות החברתיות קול קורא לצלמים, מקצועיים וחובבנים, וביקשה שישלחו את תמונות עם פרשנות משלהם לביטוי כדי ליצור תערוכה בנושא.

בשיחה עם אל-מוניטור היא מספרת כי הביטוי החיובי של המילה בהגייתה ביידיש, כפי שנהוג מחוץ לישראל, תפס יותר מקום בתערוכה משציפתה. ״קיבלנו הרבה תמונות של זבל ו-וולגריות ישראלית במובנה הרע, אבל לא רק. הרבה תמונות ייצגו את המשמעות של תעוזה, מקוריות ונועזות. במהלך בחירת התמונות הרבות שהגיעו עברנו תהליך של ממש״, היא אומרת, ״יותר ויותר תמונות הציגו דברים מקוריים ונועזים כביטוי לחוצפה הישראלית״.

מה הופך את ה"חוצפה" לישראלית? חיל מסבירה כי את עצם הקמת המדינה היהודית בלב אזור ערבי ניתן להגדיר כסוג של תעוזה יוצאת דופן. כך גם מבצעים צבאיים ואפילו הקמת הכור הגרעיני בדימונה. ״כשצלמים שאלו מה הכיוון, נתנו להם עצמאות מלאה וביקשנו שיגדירו את החוצפה בעיניים שלהם, לאן שזה לא ילך״, אמרה.

תמונה אחת של דפנה יושע מייצגת תעוזה פמיניסטית, אם תרצו. רואים בה שלוש נשים לא צעירות בעלות גזרה מלאה ויותר, הלבושות בגדי ים שלפי ההגדרות המקובלות אינם אמורים להחמיא להן. התרגום שנתנה התערוכה לכך היה תעוזה של נשים ישראליות הקוראות תיגר על עולם המקדש את מושגי היופי של דוגמניות דקיקות.

לתערוכה נבחרו גם שלוש תמונות של הצלם דובי פיינר, אך אחת מהן הוסרה בשל התנגדות של האדם המצולם בה - גבר חרדי שלא אהב את הדרך שבה הוצג. פיינר אומר לאל-מוניטור כי כשפנו אליו עם הרעיון של חוצפה ישראלית, הוא לא הצליח לחשוב על אחת התמונות שכבר צילם עד כה. "הייתי צריך לחשוב על זה לעומק. בעבר, כשהייתי צלם עיתונות, הסתכלתי על דברים בעין ביקורתית יותר, ואני מניח שאז הייתי בוחר תמונות לא חיוביות המגדירות חוצפה," הוא אומר. אבל לתערוכה היה לו ברור שלא יצלם לכלוך, למשל, כדוגמה לחוצפה.

המוטיב שעליו חשב לחלקו בתערוכה היה "מוחצנות יצירתית". הישראלים, לדבריו, אוהבים להראות ולהחצין בדרכים יצירתיות את עצמם, את אומץ לבם או את נכונותם לעשות דברים לא שגרתיים. זה הוביל אותו לצלם תמונה בסגנון "טראש דה דרס" – הרוס את השמלה - שבו רואים זוגות שעומדים להינשא, בבגדי חתונתם, מתפלשים במים, בים ואף באוכל או בבוץ. הם לכאורה "הורסים" את הבגדים המפוארים שנרכשו במיוחד לאירוע החגיגי, וכמובן שאחר כך מנקים אותם היטב ומשתמשים בהם בחתונה.

אף שטרנד צילומי החתונה הזה לא החל בישראל, פיינר אומר כי הוא מאוד מאפיין את הישראלים - מעשה חריג ומפתיע במרחב הציבורי. הוא הציג בתערוכה תמונה שבה זוג בבגדי החתונה שלהם שוכבים בתוך מפל מים, רטובים לגמרי, כשצלם החתונות – אובייקט נוסף בתמונה של פיינר, מצלם אותם בעודו שוכב על סלע מעל המפל, מעשה נועז בפני עצמו. פיינר מציין שרק מטרים מהזוג המצטלם בתנוחה הנועזת שכשכו במים כמה צעירים חרדים. הזוג מייצג את האופי הפרובוקטיבי הישראלי המבקש להראות שהוא לא מתבייש להיות נועז ומוחצן מול קהל של עוברי אורח.

בתמונה השנייה של פיינר נראה זוג הורים מבלה עם ילד בנמל תל אביב על מרפסת עץ הצופה אל הים. זה מקום פומבי מאוד וההורים שוכבים מחובקים וצמודים, וכמו מתעלמים מהציבור מסביב, כמו אומרים ״אנחנו יכולים לעשות מה שנרצה והיכן שנרצה״. פיינר רואה בכך ביטוי מובהק של תחושת חופש ישראלית. לדבריו, אין עוד עם בעולם שמאפשר לעצמו לנהוג כך - לא אירופאים, לא אמריקאים ולא אזרחי מדינות אחרות במזרח התיכון - רק ישראלים.

הצלם נינו הרמן מציג תמונה שבה ארבעה צעירים תל אביבים ביום קיץ לוהט משכשכים רגליים בבריכת גומי שהונחה ככה סתם באמצע מדרכה, כשהיא חוסמת את המעבר. המבט של אחד הצעירים פונה אל המצלמה בהתרסה.

התמונה של יגאל אופיר מציגה צייר רחוב המצייר תמונת גרפיטי בשחור לבן, כשלגופו תחתונים בלבד ולראשו מטפחת. העמידה של הצייר כאילו לא מודעת לחצי העירום שלו, או לפחות לא מוטרדת ממנו.  הוא אפילו לא רואה בזה תעוזה מיוחדת.

בתמונה של הצלם המכונה "מיליק", ילד חרדי עם פיאות ארוכות מעשן ומחזיק בידיו כוס של משקה, ככל הנראה אלכוהולי. כאן ההתרסה היא גם פנימית - כלפי החברה החרדית ומנהגיה. הטלית שלו תלויה עליו ברישול מופגן, שיערו פרוע מסביב לכיפה הרחבה המאפיינת את חסידי רבי נחמן מברסלב.

האם כל אלה מייצגים את החוצפה הישראלית? האם ניתנה תשובה לשאלה מהי החוצפה? תערוכת התמונות הזו נותנת בעיקר הרבה חומר למחשבה.

דני זקן הוא עיתונאי בכיר יוצא רשת ב של קול ישראל, שם היה כתב לענייני צבא, מתנחלים, פלסטינים, כנסת, כלכלה, חרדים ומפלגות חרדיות, דת, משטרה ספורט ועוד. עורך חדשות, עורך ומגיש יומני חדשות ותכניות אקטואליה וספורט. בוגר תכנית נייט וואלאס לעיתונאים מצטיינים באוניברסיטת מישיגן. בוגר תכניות למתקדמים של אקדמיית הביביסי. מנחה סדנאות תקשורת במכון מנדל ובאוניברסיטה העברית, מרצה לתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה ועוד. יושב ראש אגודת העיתונאים ירושלים בעבר. 

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept