ישראל פולס

פרשת עהד תמימי: כך ישראל יצרה סמל התנגדות לכיבוש

p
המחבר
בקצרה
אילו הפוליטיקאים בישראל ידעו להתאפק ולא להגיב, הסטירה שנתנה הצעירה לחייל צה״ל בנבי סלאח הייתה נשכחת יום או יומיים לאחר האירוע. אבל שרשרת של טעויות ביטחוניות, תקשורתיות ואפילו תרבותיות, הפכו אותה לפנים של המאבק הפלסטיני בכל העולם.

39 ימים חלפו מאז העלתה נירמין תמימי את סרטון הווידאו שבו תיעדה את בתה עהד סוטרת לחיילי צה"ל בכפר נבי סלאח. הסרטון הפך ויראלי ברשתות החברתיות ושודר בתחנות טלוויזיה רבות בעולם, אך כמו סרטונים רבים שהופצו לפניו, גם תוחלת החיים שלו הייתה אמורה להיות קצרה.  החיילים שספגו את המכות מבנות משפחת תמימי לא נגררו לפרובוקציה, והותירו את המקרה הזה סיפור עיתונאי קטן - גם אם הוא הצטלם היטב. ״אם היינו עוצרים אותן, היינו מגיעים לתוצאה גרועה ולא יודע איך זה היה נגמר״, הסביר אחד החיילים בחקירת האירוע. הם לא התרגשו מהתקרית, או הרגישו מושפלים או מבוזים מהעימות הקצר.

אולם אז נכנסו לתמונה חברי הכנסת והאגף הלאומני יותר בימין, ותפסו את מקומם של האיפוק והתבונה. קור הרוח של החיילים הלך והפך בדיון הציבורי לתבוסתנות. שר החינוך נפתלי בנט אמר כי מדובר ב״תמונות קשות״, וקבע כי הצעירות הפלסטיניות שהופיעו בהן ״צריכות לכלות את ימיהן בכלא״. שר הביטחון אביגדור ליברמן פסק כי הטיפול בעהד וביתר בני משפחת תמימי צריך להיות מחמיר ומרתיע. ליברמן הורה להטיל מגבלות על כל בני המשפחה, לרבות שלילת אישורי כניסה לישראל לעשרים מהם.

למחרת התקרית, ב-19 בדצמבר, הגיעו כוחות הביטחון ועצרו את עהד, את אמא שלה נירמין, ואת בת דודתה של עהד.

לסרטון הקצר שהופץ בעולם ניתן עכשיו גם סיפור המשך מסקרן, ואפשרות לראות מקרוב את הנערה שהתעמתה באגרופים חשופים עם לוחמי צה״ל חמושים, להכיר אותה, ללמוד על קורות חייה, על הכפר שלה ועל משפחתה.

כשהובאה בפני שופט להארכת מעצר בבית משפט הצבאי בעופר, עהד ניצבה בגב זקוף ובראש מורם. החיילים והשוטרים שהקיפו אותה שימשו לה כתפאורה. מתוך אולם בית המשפט החלו לזרום החוצה סופרלטיבים שהעניקו העיתונאים הזרים לנערה מנבי סאלח שפניה עיטרו מאז, ובמשך ימים רבים, את אתרי החדשות בעולם. הבי-בי-סי ציין, על רקע תמונתה מביטה בשופטים בעיניים גאות, שהפלסטינים רואים בה גיבורה. מגזין החדשות "אטלנטיק" העניק לסיפור על עהד את הכותרת "סמל המאבק הפלסטיני בעידן האינטרנט". רשת סי-אן-אן עסקה בשאלה אם תמימי היא דמות הרואית או רק מחוללת מהומות. עהד תמימי הפכה לסמל פלסטיני, שהפנה זרקור אל הכיבוש הישראלי בגדה ואל מערכת בתי המשפט הצבאיים שהיא מפעילה שם. עכשיו כבר לא נותר שום סיכוי שישראל תצא כשידה על העליונה מהפרשה הזאת.

העיסוק בסוגיית תמימי הגיע גם למדורי התרבות. שר הביטחון ליברמן הורה (23 ינואר) לתחנת הרדיו הצבאית, גלי צה"ל, שלא לשדר יותר משיריו של המשורר יהונתן גפן, לאחר שבשיר חדש שכתב הוא השווה את הצעירה הפלסטינית לאנה פרנק וחנה סנש. העימות הזה השאיר את עהד תמימי בראש החדשות גם השבוע.

כך כמעט מדי יום, במשך חמישה שבועות, נמשך הסיקור האינטנסיבי של הסמל הפלסטיני החדש שישראל ניפחה בהבל פיה. כל מה שנותר הוא לצפות בהתפעלות בחוסר המודעות של הפוליטיקאים שמנסים לפגוע בלגיטימציה של עהד תמימי, אבל גורמים לתוצאה הפוכה לחלוטין. אחרי הטעויות במישורים הפלילי, המשפטי, התקשורתי והתרבותי, הגיע תורה של הדיפלומטיה להיכנס למערכה.

שגריר ישראל בוושינגטון לשעבר, סגן השר מייקל אורן, המכהן כיום כ"אחראי על הדיפלומטיה" במשרד ראש הממשלה, סיפר השבוע ל״הארץ״ כי ביקש לקיים דיון בכנסת בשאלה האם משפחת תמימי היא משפחה פלסטינית אמיתית, או שמדובר בשחקנים. לטענתו, כשעמד לפני שנתיים בראש ועדת משנה חסויה של ועדת החוץ והביטחון, עלתה סברה שהמשפחה מגייסת לשורותיה ילדים בעלי חזות אירופית כדי שיופיעו בסרטוני מחאה פלסטיניים מבוימים. ״חברי המשפחה נבחרו לפי החזות שלהם״, טען אורן, ״חזות מנומשת, בהירה. גם לבוש. ממש תפאורה. לבוש אמריקאי לכל דבר, לא פלסטיני, עם כובעי בייסבול הפוכים. אפילו אירופאים לא הולכים עם כובע בייסבול הפוך". זה בדיוק מה שהיה צריך כדי להשאיר את סיפור תמימי בכותרות, בישראל ובעולם, לכמה ימים נוספים.

מתברר שבישראל לא הפיקו לקחים מאירוע העבר. אותן טעויות נעשו לאחר שביומה הראשון של האינתיפאדה השנייה (30 בספטמבר 2000) צלם רשת הטלוויזיה הצרפתית ״פראנס 2״ תיעד את מותו של הילד מוחמד א-דורא, שהפך מאז לסמלה של האינתיפאדה. שנים ארוכות ניהלה ישראל מאבק בצילומי הווידאו הללו, במטרה להוכיח שהילד לא נפגע מאש צה"ל אלא מירי פלסטיני. במהלך האינתיפאדה השנייה נרשמו אלפי תקריות, אין ספור פיגועים ואלפי הרוגים, אך העיסוק האובססיבי בסרטון הווידאו הזה השאיר את תמונתו של א-דורא חקוקה בזיכרון הקולקטיבי הכלל עולמי.

כך גם בסיפור של עהד תמימי. הסטירה שהחטיפה לחייל ישראלי הייתה יכולה להישכח יום לאחר התקרית, אבל בתקשורת הבינלאומית, ישראל חוטפת עוד ועוד סטירות, ולא מפיקה לקחים.

Continue reading this article by registering and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • Archived articles
  • Exclusive events
  • The Week in Review
  • Lobbying newsletter delivered weekly

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept