ישראל פולס

שומרי הסף של הדמוקרטיה הצטרפו לסותמי הפיות

p
המחבר
בקצרה
פרקליט המדינה הורה לחקור סטודנטית לאמנות בת 18 שתלתה עבודה בבית הספר שלה. היועץ המשפטי לממשלה אישר את ההחלטה. ראשי מפלגות האופוזיציה גינו את הצעירה, במקום את החקירה.

לכתוב על זה ששרת התרבות מירי רגב דרשה (12 בדצמבר) משר החינוך נפתלי בנט "לעצור את התקציבים" לאקדמיה לאמנות "בצלאל" בירושלים, בגלל כרזה של סטודנטית שנה א', זה כבר כמו לספר על כלב שנשך אדם. אין להתפלא על כך ששרת תרבות, שמתפארת בכך שהיא לא קראה מעולם את צ'כוב, אינה מבינה את ההבדל בין תרגיל באמנות שמוצג בחלל פנימי בקמפוס של בית ספר לאמנות, לבין הסתה נגד מבקשי מקלט בכיכר העיר. ואולי היא דווקא מבינה ויודעת שעבודה של סטודנטית בת 18, שמישהו העלה לרשת, לא אילצה את השב"כ להדק את האבטחה סביב ראש הממשלה. אבל רגב, כמו רגב, לא מרשה לעצמה להחמיץ הזדמנות לקושש כמה לייקים מחסידיה.

רבים בימין, ואפילו בשמאל, לא אהבו את השילוב של חבל תליה עם דמותו של ראש הממשלה. אחרים ראו ביצירה דרך מקורית לבטא ביקורת נגד בנימין נתניהו, שהיה בין מובילי ההסתה האלימה שקדמה לרצח יצחק רבין. את החלפת דיוקנו של ברק אובמה והמילה HOPE בדיוקן של נתניהו והמילה ROPE הם קראו כהצגתו של נתניהו כתליין התקווה לשלום. באמנות, כמו באמנות, המתבונן הוא זה שמפרש את היצירה, או כפי שניסח זאת ראש המחלקה לאמנות באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל, אלי פטל: "תרגיל במסגרת האקדמיה אינו קריאה לפעולה. תכליתו של חינוך לאמנות הוא מתן האפשרות לשאול שאלות על המרחב האישי, החברתי, התרבותי - ובהכרח הפוליטי - בו אנו חיים". 

חוסנה של דמוקרטיה נמדד בין השאר ביכולת לספוג ביקורת ולהבליג עליה. המשמעות של דמוקרטיה מתגוננת איננה רק התמודדות עם הסתה לאלימות, אלא הגנה על המרחב הציבורי מפני סותמי פיות בשם "המאבק בהסתה". בפרשת בצלאל, שניים משומרי הסף הבכירים ביותר של המרחב הזה הזמינו עתה חוקרי משטרה מטעם השלטון לחדור אל לב לבו של עולם התרבות והאמנות. פרקליט המדינה שי ניצן החליט שיש מקום לפתוח בחקירה נגד הסטודנטית ומנהל המחלקה שלה בחשד להסתה. היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, התפנה מעיסוק ב״בדיקות" בתיקי ראש הממשלה שנערמו על שולחנו, ואישר גם הוא את חקירתם של הסטודנטית ושל המורה שלה.

מה עם יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג? האם הוא אמר כמה מילות תמיכה בסטודנטים מבצלאל שהמשטרה פלשה למסדרונם? אז לא. הרצוג פרסם הודעת גינוי נגד המיצג והסביר כי "חופש הביטוי הוא חשוב והכרחי, אך אין מקום לעשות בו שימוש על מנת להסית לפגיעה במנהיגי ציבור מימין או משמאל". ויו"ר יש עתיד, יאיר לפיד – אולי הוא שלח הודעת עידוד לבצלאל? מסתבר שלא. לפיד השאיר את המשימה הזאת לסטודנטים של האקדמיה לאמנות "שנקר" שהפגינו ברחובות רמת גן. תרומתו של לפיד לדיון הציבורי הייתה חוות דעת אמנותית שלפיה המיצג הוא "אמנות גרועה", ושעבודתה של סטודנטית בת 18 בבית ספר לאמנות היא "ניסיון מכוער ומסוכן לתפוס כותרות דרך אלימות".

הישועה אף לא הגיעה מנשיא המדינה ראובן ריבלין, שקנה לעצמו מוניטין כאלוף שומרי הסף של הדמוקרטיה. במקום להתייחס לחציית הקווים הבוטה של הפרקליטות והמשטרה, הוא כתב בעמוד הפייסבוק שלו כי עבודתה של הסטודנטית הינה "חציית קווים ברורה".

 בראיון שהעניק ל"הארץ" (15 בדצמבר) למחרת חקירתו במשטרה, אמר פטל כי הוא מזהה לחץ גדול בקרב קהילת האמנים. "תכף מציינים מאה שנים להקמת בית ספר הבאוהאוס [לעיצוב ואדריכלות בגרמניה], שתפיסת ההוראה שלו מאוד דומה לבצלאל. וכשחושבים מה קרה ב–1933, זה מצלצל לנו כמו אפשרות ריאלית בימים אלו". באותה שנה השתלט הגסטאפו על בית הספר לאמנות ורוב המרצים שלו ברחו מגרמניה.

עם זאת, בעתיד הנראה לעין, אין סכנה שממשלת ישראל תכבוש בכוח את בצלאל ותבריח את המרצים. רגב משיגה את מבוקשה של ממשלת נתניהו בדרך יותר דמוקרטית. לכאורה. הדרך הזאת באה לידי ביטוי מזוקק בהערה שרגב זרקה ביולי האחרון, בדיון על גורלו של השידור הציבורי בכלל ותאגיד השידור בפרט: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? השר צריך לשלוט. מה, נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים?". במקום "התאגיד", אפשר לכתוב "התיאטרונים", "הסינמטק", "הפסטיבלים", "התקשורת", וגם "בתי המשפט". אפילו "מערכת החינוך".

מישהו צריך לספר בהזדמנות לרגב על הגנרל הבריטי אוולין ברקר, שנשלח לדכא את המרי של האצ"ל והלח"י, ושחרר את האמירה האנטישמית "הכו את היהודים במקום הכואב ביותר - בכיס שלהם". בינתיים, שיטת ברקר-רגב מוכיחה את עצמה; ההטבות לתיאטרונים שמוכנים להופיע בשטחים הכבושים והאיום לפגוע בכיסיהם של הסרבנים, הביאו באחרונה את התיאטרון הלאומי "הבימה" למתנ"ס קרית ארבע. בתוכנית המופעים של היכל התרבות באריאל אפשר למצוא הצגות של הקאמרי, תיאטרון באר שבע, תיאטרון גשר ואפילו צוותא (כולל המחזה אנגינה פקטוריס, שבלשון המעטה אינו מחמיא למתנחלים).

ומנגד, רגב הודיעה כי מארגני אירועים כמו טקס פרסי אופיר של הקולנוע הישראלי, שיבקשו סיוע ממשרדה, יידרשו להציג בפניה את התוכנית המפורטת של האירוע. הצנזורית הצבאית לשעבר נימקה את ההחלטה ברצון "להבטיח את העמידה בסטנדרטים מקצועיים ובאמות מידה ממלכתיות". ומי תהיה זו שתבדוק אם האמן עמד בסטנדרטיים מקצועיים ובאמות מידה ממלכתיות? ניחשתם נכון. ​

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: miri regev, incitement, freedom of expression, censorship, benjamin netanyahu, barack obama, art

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept