ישראל פולס

תמורת סוף הסכסוך הציבור הישראלי יסכים לפשרה בירושלים

p
המחבר
בקצרה
על רקע אירועי הר הבית האחרונים, משה גאון, אסטרטג פוליטי שייעץ לאהוד ברק בפסגת קמפ דיוויד, בטוח שכמו אז, גם היום רוב הציבור הישראלי יתמוך בחלוקת ירושלים בתמורה לקץ הסכסוך. צריך רק מנהיג אמיץ ונחוש שידע לשכנע.

"הציבור הישראלי ברובו הוא לא קיצוני ומאוד מפוקח, והוא מבין שאם אי פעם נגיע להסכם עם הפלסטינים, יהיה לזה מחיר, כולל בירושלים. מה שאהוד ברק שם בקמפ דיוויד 2000 על השולחן ישוב אלינו בזמן אחר במקום אחר עם מנהיגות אחרת". את המסקנה הזאת מציג האסטרטג הפוליטי משה גאון בראיון לאל-מוניטור. השיחה נערכת על רקע העיסוק המחודש כעת (במלאת עשרים שנה להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין – בי''ב בחשוון ה'תשנ''ו), במו"מ שהתקיים בין ישראל לפלסטינים מאז תהליך אוסלו אותו הוביל רבין.

הטענה הרווחת בעיתונות ובפוליטיקה היא שהציבור הישראל ברובו הקצין ואינו מאמין שיש פרטנר בצד השני. כישלון ועידת השלום בקמפ דיוויד שהתקיימה בקיץ 2000 בין ראש הממשלה אהוד ברק לראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, בחסות נשיא ארה"ב ביל קלינטון, היווה נקודת מפתח בתהליך שהוביל למצב הזה. הפסגה הזאת כשלה ברעש גדול לאחר שברק הציג לפלסטינים הצעה נדיבה, כולל חלוקה בירושלים, אך ערפאת סירב. חודשים ספורים לאחר מכן פרצה האינתיפאדה השנייה.

נהוג להתייחס אל נקודת הזמן הזאת כרגע שבו מחנה השלום הישראלי התפרק ולא הצליח מאז להתאושש ולחזור לעצמו. גאון, מומחה לדעת קהל שהיה אז העיניים והאוזניים של ברק בכל הנוגע לעמדות הציבור הישראלי, ערך בימי קמפ דיוויד סקרים יומיים שעסקו בין היתר באפשרות של פשרה בירושלים. הסקרים העלו שברק יוכל להעביר הסכם כזה במשאל עם. בראיון שלהלן דוחה גאון את הטענה שהישראלים היום הם יותר ימניים, ומאמין, כמו אז, שבתמורה לסוף הסכסוך ועם מנהיג נכון תהיה תמיכה ציבורית רחבה גם לחלוקתה של הבירה הישראלית.

אל-מוניטור: למה היה חשוב לאהוד ברק לעשות את כל הסקרים האלה בזמן המו"מ?

גאון: באופן כללי ניתן לומר שהציבור הישראלי הוכיח שכאשר זה מגיע לנקודות שבהן מנהיגות קיבלה החלטות, הוא תמיד ידע להתאים את עצמו להחלטות האלה. גם כשהן היו קשות, כמו בשלום עם מצרים, היציאה מלבנון וההתנתקות. הציבור ידע להתאים את עצמו גם אם התנגד מאוד בהתחלה.

המסקנה המתבקשת היא שאם מנהיג מאמין בהחלטה, הוא גם יכול לשכנע את הציבור שזה נכון. זאת הייתה התפיסה בהליכה לקמפ דיוויד: ברק האמין שבנסיבות הקיימות אז - סוף כהונת נשיא ארה"ב קלינטון ובאווירה הציבורית של אחרי היציאה מלבנון - הסכם הוא אפשרי, ושהוא יצליח גם לשכנע בכך את הציבור. הסקרים נועדו לתת לו סט כלים כשהוא ייצא לוועידה ובמהלכה.

צריך לזכור שהציבור בחר בברק ברוב עצום, למרות שידע מה הוא מתכוון לעשות. מכל הבדיקות שעשינו, וזה תקף גם היום, הציבור הישראלי מוכן לשלם מחיר גבוה עבור הסכם שלום, כאשר המשפט הכי חשוב מבחינתו הוא "סוף הסכסוך". בלי זה יהיה קשה מאוד לשכנע.

אל-מוניטור: התקופה היא אחרי הסכם אוסלו ורצח רבין. הציבור הישראלי היה מוכן לתת צ'אנס להסכם. זה נראה רחוק שנות דור מהמצב כיום.

גאון: נכון ,ויותר מזה. ברק לא האמין בשיטת השלבים של אוסלו אלא בהסכם קבע. הוא הגיע לקמפ דיוויד כדי לסגור את המהות ואת העקרונות. קדמו לכך עבודת הכנה של צוותים וכמה פגישות בין ברק לערפאת, כולל פגישה בביתו של ברק בכוכב יאיר עם אשתו נאווה. זו הייתה ארוחת ערב באווירה מצוינת. כך שהציפיות היו באמת בשמיים.אני זוכר את כותרות העיתונים ברוח: "רגע לפני הסכם דרמטי". כשהעסק התפוצץ כולם היו בשוק.

אל-מוניטור: במהלך הוועידה אתה היית בישראל וביצעת את הסקרים עם הסוקר האמרקאי סטנלי גרינברג לבקשת ברק. מה הוא רצה לדעת?

גאון: כשברק הלך לקמפ דיוויד, הציבור הישראלי היה בתחושה שזה אפשרי להגיע להסדר, אבל היו סוגיות שהיה צריך להכשיר את הציבור אליהן, למשל, בנושא פשרה בירושלים. אז בדקנו את זה. דרך ההסתכלות על ירושלים בציבור הישראלי היא קצת עקומה כי ירושלים-רבתי היהודית היא גדולה מאי פעם ומלאה ביהודים, אבל יש חלקים בעיר שיהודים לא נכנסים אליהם. אז שאלנו על זה. כמובן שהייתה גם סוגיית העיר העתיקה שאותה היה צריך לפתור, והיא חבית חומר נפץ שעליה אף אחד לפני ברק לא דיבר. ההצעה של ברק הייתה דרמטית. אני זוכר שאמרתי לברק אז: "עם הדבר הזה יהיה לי קשה לבוא הביתה לאבא שלי ולמשפחה שלי, שהיא כולה ירושלמית. איך אני אסביר להם?" זו הייתה הצעה מאוד קשה לעיכול, אבל היה לי ברור שהוא רציני.

ההצעה דיברה על רובעים שלמים בעיר העתיקה, שלושה, שמועברים לפלסטינים, ופשרה בהר הבית שלמעשה מאפשרת לפלסטינים שליטה באתר עם חלוקה שתאפשר ליהודים גישה לכותל. זו הייתה הצעה דרמטית ברמה של חלוקה מחודשת בירושלים, וכמובן שזו הייתה הצעה שאמרה לתחושתי: אני שם את כל הז'יטונים על השולחן, ונראה מה תהיה התגובה. ברק הגיע לזה בשלב האחרון, וזו הייתה ההצעה האחרונה שלו לפני שהלך הביתה.

האינדקציות שלנו בסקרים היו חיוביות, וזה נתן לברק לגיטימציה לכך שההצעה שלו היא על דעת הציבור הישראלי, אשר מוכן ללכת לפשרה כואבת במטרה לסיים את הסכסוך.

אל-מוניטור: האם גם היום הישראלים מוכנים לכך?

גאון: גם היום אני יכול לומר שלא היה ואין ראש ממשלה ישראלי, כולל נתניהו, שחושב שבהסכם שלום אמיתי נישאר בתוך השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים. אני לא חושב שיש מישהו בציבור הישראלי שמאמין לזה, כולל בתוך מחנה הימין. אבל אנשים שואלים את עצמם: אני מוכן להסכם, אבל מה אנחנו מקבלים בתמורה? אם התמורה היא שאנחנו מפסיקים את הסכסוך, אז זה שווה. אם בתמורה נקבל שקט של שנה, אז זה לא שווה. זו בעצם שאלה של תמורה. התוצאה בסקר הייתה שונה באופן דרמטי כאשר לא הכנסנו את צמד המילים "סוף הסכסוך". הישראלים לא היו מוכנים לשמוע על זה.

אל-מוניטור: ועידת קמפ דיוויד נכשלה וברק חוזר לישראל ומסביר שאין פרטנר ומקבע מאז את הנרטיב הזה. יש מי שמאשים אותו בכך שמאז הציבור הישראלי לא מאמין לפלסטינים, כי הציעו להם הכל, והם סירבו.

גאון: אחרי שחזרנו מקמפ דיוויד הייתה לברק אפשרות להקים ממשלת אחדות עם אריאל שרון, שהיה אז חלש פוליטית, אבל הוא לא רצה. כי גם אחרי קמפ דיוויד הוא עדיין ניסה, תוך כדי מצב ביטחוני בלתי אפשרי של תחילת אינתיפאדה, לנהל שיחות. לדעתי, הוא עשה הפרדה בין המצב הפוליטי שלו לבין התחושה שלו של שליחות שהוא צריך לנסות עד הרגע האחרון להגיע להסכם. הוא האמין שאם יצליח, זה ישנה דרמטית את מצבה של ישראל.

בדרך חזרה מהוועידה היינו צריכים לחשוב איך מסבירים את מה שקרה שם. ברק אמר את האמת לציבור: שבעת הזאת אין לנו פרטנר, כי התברר שיש כאן בעיה של נכונות להגיע להסכמות.

המרכז-שמאל הישראלי הוא מאוד אמוציונלי ופריך, ולכן ברגע שהכל התפוצץ, וברק אמר שלא הצלחנו, שנכשלנו, אז במקום להאשים את ערפאת האשימו את ברק שהוא לא היה נחמד מספיק, ושהוא לא אכל איתו בקלאווה בערב. אם ערפאת היה מאמין שזאת ההצעה הכי טובה שאי פעם הפלסטינים יקבלו, הוא היה עושה את ההסכם הזה גם אם ברק לא היה אוכל איתו בקלאווה. לדעתי, הסיבה שזה לא קרה היא בגלל שערפאת חשב שיקבל יותר בעתיד, או שהוא לא יכול ללכת על ההסכם הזה כי יהרגו אותו. באוסלו הוא לא היה צריך לוותר על כלום. הם קיבלו שטח ולא ויתרו על כלום. זה היה הסכם ביניים.

הציבור הישראלי ישר פירש זאת כהוכחה לכך שלא היינו צריכים לעשות הסכם. ברק חשף את המסיכה ופרצה אינתיפאדה. מבחינת השמאל-מרכז, ברק היה אשם, והשמאל לא נתן יותר לברק גיבוי ולא הלך להצביע בשבילו. זה נגמר בריסוק של המחנה, כי כשמישהו מאמין בתיזה אחת לאורך השנים והיא לא מתממשת, אז השבר הוא מאוד גדול. השמאל הישראלי לא התאושש מזה עד היום, כי המחיר ששולם לאחר מכן באינתיפאדה השנייה היה מאוד קשה לעיכול. אחרי כמה שנים, גם הניסיון של אהוד אולמרט, שלא נענה מצד אבו מאזן, חיזק בציבור את התחושה שאין פרטנר.

מחנה השמאל-מרכז הישראלי מבולבל וחסר תקווה. הוא עדיין לא יודע איך להתמודד עם המצב החדש שנוצר. הוא גם לא רואה בצד השני מישהו שבאמת יכול להניע מהלכים.

אל-מוניטור: אז נכון לדעתך לומר שהציבור הישראלי הולך ימינה? הוא בוחר בנתניהו פעם אחר פעם.

גאון: לא. הוא לא הלך לשום מקום. הוא נשאר בדיוק באותו מקום, חלוקת הגושים נשארה אותו דבר. נהפוך הוא. אם מסתכלים על הבחירות האחרונות, אז גוש השמאל-מרכז גדל, אבל לא מספיק כדי לנצח. יש יותר אנשים שהצביעו למפלגות מרכז-שמאל מאשר אנשים שהצביעו למפלגות ימין.

צריך מנהיגות שמשדרת תקווה ולא פחד. אתה לא יכול להביא הסדר דרך פחד. אתה לא יכול להגיד שנים ש"אלה רוצחים ואי אפשר לדבר איתם", ואז לבוא ולעשות הסכם. זה לא אמין. צריך להתחיל לייצר סביבה שתשדר שיש עם מי לדבר.

Continue reading this article by registering and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • Archived articles
  • Exclusive events
  • The Week in Review
  • Lobbying newsletter delivered weekly
נמצא ב: yitzhak rabin, two-state solution, oslo accord, jerusalem, israeli-palestinian negotiations, israeli-palestinian conflict, intifada, ehud barak

מזל מועלם היא פרשנית באתר אל-מוניטור לנושאים פוליטיים, וחברתיים פנים ישראליים.

בין השנים 2011-2003 היא שימשה ככתבת הפוליטית של עיתון הארץ, ולאחר מכן הצטרפה למעריב, ככתבת הפוליטית הבכירה וכבעלת טור פוליטי שבועי. במקביל מזל מועלם מגישה תוכנית טלוויזיה שבועית בנושאים חברתיים בערוץ הכנסת.

מזל מועלם היא ילידת מגדל העמק, והחלה את הקריירה העיתונאית שלה במהלך שירותה הצבאי ככתבת במחנה.
היא בעלת תואר שני בלימודי בטחון (במסגרת החוג למדעי המדינה) מאוניברסיטת תל אביב.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept