ישראל פולס

השגריר של אום כולתום לישראלים

p
המחבר
בקצרה
סמי חשיבון, יוצר המופע "מלכת הנילוס" שעלה השבוע בירושלים, לא מתנצל על פנייתו לקהל יהודי. "בעיניי זו תרומה גדולה פי כמה מלשבת בבית ולסרב להזמנה של מוסד ישראלי", הוא אומר בראיון לאל-מוניטור.

צלה הענק של אום כלתום מוטל באופן בלתי נמנע על כל מי שמבצעים את יצירותיה. הפעם תטיל הזמרת את צלה על "מלכת הנילוס", מופע שהתקיים ב-4 בנובמבר בפסטיבל העוד בבית הקונפדרציה בירושלים. סמי חשיבון, שיצר את המופע ואשר מלווה אותו בכינור יחד עם התזמורת שהקים, לא מפחד מצלה של אום כולתום, אלא מצללים אחרים, מסחריים, שפוגעים במוסיקה של העולם הערבי והעולם בכלל.

חשיבון, יליד 1970, נולד בכפר כנא. כשהיה ילד ביקר בכנסייה הקתולית בכפר כדי להקשיב לנזירות האיטלקיות שניגנו בעוגב חשמלי. בכנסייה האורתודוכסית, בה היה אביו "מוראטל" (חזן), הקשיב למוסיקה ביזנטית ומאוחר יותר הפך לחבר במקהלתה.

בגיל 15 התחיל ללמוד כינור אצל אליהו כגן בחיפה. מאוחר יותר למד הרמוניה מערבית וניצוח אצל מורה עולה מרומניה. "כל אותו זמן ניגנתי גם מוסיקה ערבית", הוא אומר לאל-מוניטור. "היה לי כינור שכוון לניגון מערבי וכינור שכוון לניגון מזרחי. התחלתי ליישם את הטכניקות המערביות של הכינור במוסיקה הערבית בלי לפגוע באותנטיות שלה".

ב-1993 הקים את תזמורת אלפראבי, שליוותה את מופע המחווה לאום כולתום. ב-1996 החל ללמוד באקדמיה למוסיקה בירושלים בה הוא מלמד היום, והיה תלמיד במחזור הראשון של המחלקה למוסיקה מזרחית.

בינתיים החלה תזמורת אלפראבי להופיע באירופה והוזמנה כמה פעמים לבית האופרה בקהיר. התזמורת, כמו המייסד, מנסה לשחזר את ימי תור הזהב של המוסיקה הערבית. השנה יצר חשיבון את "מסע אל המוסיקה הערבית", תכנית טלוויזיה ששודרה עד תחילת נובמבר בערוץ 33 ונחשבת למקיפה ביותר שנעשתה עד כה בערוץ טלוויזיה ישראלי. חשיבון וחברי אלפראבי הדגימו לצופים "ז'אנרים ווקליים ואינסטרומנטליים, מקאמים בסיסיים וסוגי אלתור."

את מסע אל המוסיקה הערבית יזמה אילת כהן, ראש מחלקת התוכניות הערביות בטלוויזיה. חשיבון עשה לצורך התוכנית תחקיר שנמשך חצי שנה. "זאת היתה עבודת נמלים", הוא אומר. "מצד אחד, היה לי חשוב שהסדרה תחשוף צופים יהודים למוסיקה הערבית. מצד שני, רציתי שערבים, בעיקר בני הדור הצעיר, ייזכרו במורשתם המוסיקלית הקלאסית."

בעיני חשיבון, בזמן שהדור הצעיר של אירופה שוכח את באך, הדור הצעיר בעולם הערבי שוכח את ענקיו המוסיקליים. כרגע נראה שיריביו בלתי מנוצחים. "אני יכול לזהות את היתרונות של תוכניות כמו 'כוכב נולד'," הוא אומר בחצי מרירות. "יש בהן רגעים שמצליחים לחדד מצב היסטורי, להראות את מוחמד עסאף עובר את כל המכשולים ומנצח, או את המועמד הסורי ממשיך להתמודד גם כשיש מהפכה בסוריה. בנוסף, התוכנית מאפשרת לאתר קולות חדשים בעולם הערבי. השאלה היא מה עושים עם הקולות האלה.

"חבר שלי אומר: 'אנחנו חיים בתקופת הגפרורים', שנדלקים לשנייה וכבים. הכוכב נולד ולא ברור מה יעשה הלאה. זה עידן של משבר שבו המוסיקה הגיעה למקום שאין בה כמעט כלום. הייתי שמח אם ב'איידול' היו מבצעים שירים מתקופת תור הזהב, וכך מעודדים את המתחרים והקהל להכיר את העבר המוסיקלי המפואר שלהם."

עד כמה זאת בקשה ריאלית?

"אני מודע להבדלים העצומים בין התקופות. זמרים בתקופת אום כולתום התפתחו בתוך הקשר שאפשר להם להגיע לדרגה המוסיקלית הגבוהה מאוד. כל הפרמטרים התאגדו יחד להצלחתם: מלחינים ומשוררים פנומנליים, מדינה שתמכה במוסיקה, ואפילו נסיבות פוליטיות שנתנו מרחב להבשלה.

"לעומת זאת, אום כולתום לא היתה צריכה להתמודד עם מה שזמרים מתמודדים כיום: טלפונים וטאבלטים שיכולים לזפזפ אותם בשנייה, קצב חיים מהיר, יכולת מוגבלת להקשיב. הקהל בתקופתה היה מסוגל להקשיב לשיר אחד שנמשך חצי שעה."

את "נסיכת הנילוס" הוא גיבש מתוך מודעות למגבלות הקשב של הקהל העכשווי. במופע, ששודר בשידור חי בערוץ 33, "יש 12 יצירות ערוכות מחדש והן מבוצעות על ידי ארבעה זמרים: מוסטפא דחלה, חליל אבו נקולא, לובנא סלאמה וריהאם מוסטפא. לא היה קל לבחור את השירים, להבין איזה שיר מתאים לכל זמר, להחליט כמה מקצרים מכל שיר ואיפה."

ב-1931 הופיעה אום כולתום בפלשתינה בתקופת המנדט. את המדינה הציונית שהוקמה מאוחר יותר שנאה. איך היתה מגיבה לשטף הזמרים הישראלים שמבצעים אותה ולישראלים שמעריצים אותה? "אולי היתה מזלזלת באהבה הזאת", אומר חשיבון. "ואולי היתה אומרת, בינה לבין עצמה: 'הנה, גם האויב שלי מעריץ אותי'. בסופו של דבר, בשבילה אמנות היתה מעל הכל."

גם הוא מקבל ביקורת על כך שהוא פלסטיני ישראלי שמופיע ויוצר בישראל. "ליוצרים פלסטינים ישראלים יש שלוש עמדות מרכזיות. הקבוצה הראשונה היא של יוצרים שניתקו את עצמם מהממסד הישראלי. הם יחרימו אירועי מוסיקה ציוניים ויופיעו בעולם הערבי ובשטחים כמוסיקאים פלסטינים. אני מכבד אותם מאוד, ובכל זאת שואל: האם הם באמת מצליחים לברוח מהמקום שבו הם חיים?

"קבוצה אחרת היא קבוצה של יוצרים שיחליפו עמדות לפי כיוון הרוח. בשנה מסוימת מוסיקאי ידבר על דו-קיום כי הוא מזהה שזה פופולארי, ושנה אחר כך ידחה את הדו-קיום כי יקבל הזמנה משמעותית להופעה ברמאללה.

"אני שייך לקבוצה שלישית. כשאני קם בבוקר אני שותה חלב 'תנובה'. כשאני מתחיל משפט אני מתחיל אותו בערבית ולא מעט פעמים מסיים אותו בעברית. בבחירת השותף שלי אני מחפש איכות בלתי מתפשרת, בין אם זה יהודי או ערבי. זאת המציאות שלי. המופע של אום כולתום וסדרת הטלוויזיה שערכתי הם בעיניי תרומה גדולה פי כמה מלשבת בבית ולסרב להזמנה של מוסד ישראלי."

חשוב לך לשמר את המורשת הקלאסית של המוסיקה הערבית. ניסית לחקור גם את המסורת המוסיקלית של הפלסטינים מלפני 1948?

"זאת מורשת שהיתה מושפעת בעיקר מסוריה, אבדה בעקבות המלחמה, ולמרבה האסון לא הצליחה להשתקם. במצרים ובלבנון יש כיום משבר מוסיקלי, אבל הן תמיד יכולות לחזור למאגר העשיר שלהן."

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: palestinian-israeli conflict, music, identity, culture, arab women, arab-israelis

גתית גינת הינה עיתונאית עצמאית. במהלך העשור האחרון כיסתה נושאים בינלאומיים עבור מוסף סוף השבוע של הארץ, ושמשה בתפקיד מבקרת התרבות של מהדורת האינטרנט של עכבר העיר-תל אביב.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept