כשנשאל יו"ר כחול לבן בני גנץ על ידי כתבים בכנסת בשבוע שעבר מה דעתו על התכנית של שר הביטחון נפתלי בנט להקים שכונה יהודית נוספת בחברון, כך ענה: "צריך לשמוע את הדעות של הגופים המקצועיים שעוסקים בעניין הזה. כשנשמע את העמדות המקצועיות של גופי הביטחון ומתאם הפעולות בשטחים, נוכל להציג עמדה אמיתית".

ייתכן שגנץ מבין כי מדובר בהצעה הזויה ומסוכנת, שאסור לממש אותה, אבל למה לו לומר זאת? הרי הליכודניקים בסיעתו ובקרב בוחריו עלולים לתמוך בה; עדיף שהצבא (שגנץ יודע את עמדתו בנושאים אלה) יהיה הרע שיפיל את התכנית. יכול גם להיות שהוא באמת אינו מבין את הבעייתיות שברעיון ואינו זוכר את ההחלטה ב-1968 להקים את קריית ארבע כדי להימנע מחיכוך בין קיצונים יהודים ומוסלמים בעיר האבות. בכל מקרה, כך לא נוהג מנהיג, אך זו דרכו של ה"קוקפיט" - ארבעת מנהיגי כחול לבן, ששלושה מהם כיהנו כרמטכ"לים: לא לומר דבר שעלול לפגוע במכנה המשותף הנמוך והשברירי.

הפור טרם נפל, וגם עדיין לא ברור אם ישראל יוצאת למערכת בחירות שלישית בתוך כשנה, או שמא יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן יחזור הביתה ויחבור מחדש לקואליציית הימין-חרדים. אופציית ממשלת המרכז-שמאל, כך נראה, ירדה מעל הפרק, ואופציית ממשלת האחדות הלאומית נתקלת בקשיים. אבל דבר אחד מתברר והולך: מפלגת כחול לבן, הפתעת הבחירות לכנסת ה-21 וה-22, זו שהצליחה להדביק את מספר המנדטים של הליכוד ואף לעבור אותם, היא מפלגה חלולה, אשר הניגודים בתוכה הופכים אותה למשותקת במידה רבה.

החיבור המלאכותי בין אנשי שמאל מובהקים לבין אנשי ימין מובהקים יכול היה לייצר רק מכנה משותף נמוך מאד, והוא – סילוקו של בנימין נתניהו מראשות הממשלה. לכן, גם כשהוצעו הצעות מפתיעות כמו ממשלה בראשות נתניהו למשך חצי שנה, שתוחלף בממשלת אחדות בראשות בני גנץ – הן נדחו על ידי ראשי המפלגה. הדחייה לא נבעה מכך שאי אפשר היה להכיל את המשך כהונת נתניהו למשך כמה חודשים נוספים (הרי גם אם נלך לבחירות הוא יישאר בראשות ממשלת מעבר חודשים ארוכים עד שתוקם הממשלה הבאה), אלא משום שכל הסכמה להמשך כהונתו הורסת את העיקרון היחיד המוסכם על כל חלקי המפלגה.